במשרד החינוך טענו עם פתיחת שנת הלימודים שהלימודים נפתחו כסדרם, אך העובדה היא שיותר מ-30 אלף תלמידים עדיין לא לומדים בשל שביתת בתי הספר הכנסייתיים (שבהם לומדים מוסלמים ונוצרים, חילונים ודתיים). גם אם אפשר להתווכח על טענת בתי הספר לקיצוץ תקציבי מתמשך בתקציביהם בשנים האחרונות, דבר אחד ברור: זה לא היה נמשך לוּ היה מדובר בתלמידים יהודים. הממשלה, שכעת לא נראית מודאגת במיוחד מהשביתה הזו, נזעקה לפני שלוש שנים נוכח האפשרות שגנים של רשת המעיין התורני יפסיקו לפעול בשל קשיי תקציב. הממשלה הצהירה כי קיים אינטרס לאומי מובהק בהמשך פעילותם ומיליוני שקלים הוזרמו למניעת קריסת הגנים.
טוב עשתה אז הממשלה, ורע מאוד היא עושה היום. הממשלה מתעלמת מהסכנה הממשית לסגירתם של מוסדות חינוך ערביים מאותו סוג – מוכרים שאינם רשמיים, ולא יוצא ממנה ולוּ קול בודד על קיומו של אינטרס ציבורי שבמניעת התממשות סכנה זו. נוכח מצבו העגום של החינוך הערבי ונוכח תפקידם החשוב של המוסדות השובתים בחיי המיעוט הערבי בעבר ובהווה, ההתעלמות הממשלתית זועקת לשמיים. קו ישיר מחבר בינה לבין האפליה ההיסטורית של הציבור הערבי בחינוך הרשמי ובכלל. האפליה, שהיא עובדה ידועה ומתועדת היטב, מתבטאת בין היתר במחסור של אלפי כיתות, בצפיפות גבוהה בכיתות, בהקצאה לא שוויונית של שעות לימוד ובהישגים לימודיים נמוכים.
במציאות זו, ומבלי לגרוע כהוא זה מחובתה לפעול לביטול האפליה ולשיפורו של החינוך הרשמי, הציפייה היא שהממשלה לא תערים קשיים בפני תלמידים ערבים שמשתלבים בחינוך המוכר הלא רשמי, בין שכדי לצאת ממעגל האפליה ובין שמחוסר ברירה ובהעדר מסגרות רשמיות זמינות. נזכיר, למשל, את מצבם של אלפי התלמידים הערבים בנצרת עילית, שהעירייה מסרבת להקים עבורם בתי ספר רשמיים כדי לשמור על "אופייה היהודי" של העיר. תלמידים אלה לומדים בנצרת, וכאשר המסגרות הרשמיות בנצרת אינן מספיקות לצרכיה שלה, למרביתם אין ברירה אלא להשתלב בבתי הספר הכנסייתיים. תלמידי נצרת עילית הם רק דוגמה אחת לאופן שבו המדינה מעלה בתפקידה לספק לתלמידים הערבים חינוך איכותי ושווה.
אחריותה המוסרית והחוקית של הממשלה היא לדאוג לכך שבתי הספר הכנסייתיים ימשיכו לפעול במתכונת שמבטיחה חינוך לאלפי תלמידים ערבים. לא ניתן להתעלם מכך שמוסדות אלו סובלים מתת-תקצוב לעומת מוסדות יהודיים מסוגם, בעיקר אלה השייכים לחינוך הדתי והחרדי. הדבר נובע מהסדרים חוקיים, הסכמים קואליציוניים ומנגנוני תקצוב מושרשים, שנגזרים מכוחם הפוליטי, ומאפשרים את מימונם המלא של המוסדות היהודיים. כשסדרי העדיפויות בתקצוב נקבעים בהתאם למשקל הפוליטי, ידם של הערבים היא תמיד על התחתונה.
הבטחת הנגישות לבתי הספר הכנסייתיים מגשימה ערך חשוב נוסף: היא נותנת בידי המיעוט הערבי על גיוונו הדתי והחברתי אפשרות לבחור בין בתי ספר. האפליה העמוקה והפרת החובה הבסיסית לספק מסגרות
רשמיות משכיחות שמבחנו האמיתי של השוויון ביחס למיעוט הוא בקיומו של שוויון בחלופות ובנגישות אליהן, שוויון שיתרום למימוש הזכות החוקתית לחינוך. כשמדובר במיעוט לאומי ותרבותי מופלה, כיבודה של הזכות לחינוך צריך להתבטא בנגישות ובמימון ציבורי לבתי ספר מסוגים שונים. הדבר נכון שבעתיים לנוכח היתרון שניתן לציבור היהודי בחוק ובתרבות הפוליטית בנוגע לקשת זרמי וסוגי החינוך העומדים לבחירה והנהנים ממימון ציבורי.
ההגינות והצדק מחייבים את הממשלה לפעול בנמרצות למציאת פתרון תקציבי שימנע את סגירתם של המוסדות הכנסייתיים. הממשלה מצווה להפוך את מצוקתם של מוסדות אלה להזדמנות לכפר על חטאיה.
פורסם באתר Ynet ב-17.9.2015
