מאבקה של האגודה לזכויות האזרח נגד הקמת שכונות הומוגניות לחובשי כיפות סרוגות בלבד אינו נובע מטעמים אנטי-דתיים
בימים אלה נסגר המכרז של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בכרמי גת. חברת "באמונה" מתמודדת על הקרקע, והשיווק נועד לדתיים לאומיים בלבד. מדיניות השיווק הסלקטיבית, שמדירה כל מי שאינו נמנה על הקהילה הדתית-לאומית, כולל חרדים וחילונים, מוצהרת בריש גלי. גם תנאי המכרז, הכוללים איסור מפורש על אפליה בשיווק הדירות, לא שינו את מדיניות "באמונה". גם שתי הענישות שנקבעו לזוכה במכרז אם יתגלה שנקט באפליה – שזכייתו תבוטל או שיהיה עליו לשלם קנס כספי משמעותי – לא הרתיעו את החברה.
כשהחל הקמפיין השיווקי פנתה האגודה לזכויות האזרח לרמ"י כדי שתציין בפני החברה את הפסול בשיווק המפלה, וזאת במטרה לאפשר לה להמשיך להתמודד על קבלת המיזם, תוך שיווק יחידות הדיור לכל המעוניין. עם זאת, "באמונה" התעקשה על המשך השיווק הסלקטיבי, בידיעה שהיא מעמידה את עצמה לביקורת שיפוטית ומעמידה את הרוכשים בסיכון. אל מול הטענות של האגודה לזכויות האזרח השיב מנכ"ל החברה, בין השאר, כי מדובר בהתנכלות אנטי-דתית.
אלא שהעובדות מעידות כי אין לכך שחר. האגודה ניהלה מאבק ממושך בקיבוצים וביישובים קהילתיים, רובם המוחלט חילוניים לחלוטין, שמנהלים ועדות קבלה המפלות גם אנשים דתיים. האם המאבק הזה הפך אותה לאנטי-חילונית?
לאגודה לזכויות האזרח יש עמדה ברורה נגד אפליה בדיור מכל סוג. אפשר לחלוק עליה, אך אין זה הוגן להאשים אותנו בהטיה נגד הציבור הדתי. כל אדם שזכויותיו נפגעות בתחום העיסוק ובמגבלות של האגודה יקבל התייחסות עניינית ומכובדת. לעולם איננו שואלים את אלפי הפונים לקו החם שלנו מה מידת דתיותם או מהי השקפתם הפוליטית.
לעצם העניין, "באמונה" טוענת שלדתיים-לאומיים צריכה להינתן הזכות להיבדל בשכונה הומוגנית מטעמים של העדפה קהילתית, חופש ההתאגדות ויעילות, ושהיבדלות כזו תושג על ידי הכרזה מראש על האופי ההומוגני-דתי של השכונה. אולם מה היה אומר אדם דתי כלפי יזם חילוני שהיה מחליט בשם העדפה קהילתית או יעילות לסרב למכור דירה למשפחה דתית, בטענה שכך לא יהיה צורך לבזבז מבני ציבור על בתי כנסת ומקוואות? ומה היו אומרים תושבים דתיים לו יזם של קבוצת רכישה מסחרית, הבונה בעיר שבה ריכוז גבוה של דתיים, היה מסרב למכור דירות לדתיים בשם חופש ההתאגדות של החילונים?
"באמונה" צודקת בטענתה שהמדינה הקצתה בעבר קרקעות להתיישבות נפרדת של חרדים, וכן בשאלתה מדוע אין לנהוג באופן זה גם במקרה של הציבור הדתי-לאומי. אלא שלדעתנו יש הבדל בין מקרה בו המדינה מחליטה במסודר על הקמת ישוב נפרד לקבוצה מובחנת, ומאזנת בין כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, לבין מקרה שבו חברה פרטית נוטלת קרקע שיועדה לכלל הציבור ומקצה אותה רק לציבור מסוים, בניגוד להוראות מפורשות של המכרז.
זאת ועוד, המקרה של החרדים הוא חריג לכלל, ונובע מתפיסה ליברלית של כיבוד קבוצת מיעוט תרבותית המבקשת להתבדל מהרוב מתוך צורך בהגנה על תרבותה הייחודית. הציבור הדתי-לאומי אינו קבוצת מיעוט תרבותית אלא קבוצה מרכזית בחברה, שעל אורח חייה בישובים הטרוגניים מבחינה דתית לא נשקף איום שיחייב את הצעד הקיצוני של הדרת יתר הציבור.
מכאן עולה שאין כאן מאבק של חילונים בדתיים או רדיפה, חלילה, של חובשי הכיפות. זהו מאבק למען השוויון והחירות של כולם, מאבק באפליה מכל סוג. אנו מאמינים שהמאבק הזה יגן גם על אזרחים דתיים המעוניינים לבחור לגור באזור שבו הם מהווים מיעוט, ויחזק את חוסנה של החברה הישראלית, המתפרקת, כדבריו של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, לשבטים שכבר אינם רואים בעצמם חברה אחת. אין לי ספק שגם דתיים רבים תומכים במאבק הזה.
עו"ד גיל גן-מור הוא מנהל היחידה לזכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח
פורסם במקור ראשון (תחת הכותרת "שכונה דתית בעייתית") ב-10.7.2015