"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים" (ב. נתניהו, מנהיג "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"); "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים – קומץ" (י. גרבוז, איש רוח). בימים האחרונים, אי אפשר היה לפתוח עיתון או לנהל שיחה אגבית מבלי להיחשף לאמירות המבחילות הללו, שהופרחו לחלל הציבורי. התקשורת, כמנהגה, נהנתה מכל העולמות: מצד אחד נתנה במה לאמירות הגזעניות כדי לגרוף רייטינג מהסקנדל; ומצד שני, גינתה וגינתה, עד שנדמה שחוץ מהגזענים התורנים, כולנו צחים כשלג וחפים לחלוטין מגזענות.
המציאות, כמובן, שונה. לראש הממשלה בנימין נתניהו לא הייתה פליטת פה. הוא "הזהיר" את המצביעים מפני מימוש זכות הבחירה של האזרחים הערבים, מפני שהעריך כי רבים מהיהודים מבועתים ממנה. גם יאיר גרבוז, שדיבר בנשימה אחת על מנהגים מסורתיים-דתיים לצד כהניזם ושחיתות, ביטא את רחשי הלב של רבים, אשר בזים לשומרי המסורת, ובפרט לאלו שמגיעים מהעדה ה"לא נכונה".
הגזענות כאן. היא נוגעת בקבוצות אוכלוסייה מגוונות, ובתחומי חיים שונים. היא נוכחת בסטטוסים אלימים בפייסבוק, אבל גם בראיונות עבודה מנומסים. והיא לא תופעה חדשה. כבר משנות השמונים מתריעים חוקרים על מגמה של התבססות גישות גזעניות ואנטי-דמוקרטיות בחברה בישראל, ובקרב בני נוער וצעירים בפרט.
אין מחלוקת על כך שמערכת החינוך היא הגוף שתפקידו להוביל את המאבק בגזענות. במשרד החינוך אמנם פועלות תכניות חשובות להתמודדות עם גזענות, ולקידום ערכים דמוקרטיים, וטוב שכך – אך רובן קצרות טווח, דלות משאבים והשפעתן מוגבלת. הן אינן מוגדרות כתכניות חובה, ולכן רק מעטים מבתי הספר בחרו בהן. רבות מהתכניות החינוכיות מונהגות במתכונת חד פעמית, דוגמת "שבוע קבלת האחר", או מפגשים נקודתיים בין תלמידים מקבוצות שונות באוכלוסייה. אלו אירועים חיוביים, אך כל זמן שאינם חלק מתהליך חינוכי רחב ומתמשך, ערכם החינוכי דל.
בדרך כלל, תכנים של חינוך נגד גזענות מצטמצמים לשיעורי האזרחות או לפעילויות החינוך החברתי בבית הספר, שעה שהתלמידים חשופים מכל עבר – בהפסקות, ברשתות החברתיות, בתקשורת, ברחוב ואפילו בשיעורים אחרים שנלמדים בבית הספר – לביטויים ואמירות שרק מחזקים דעות קדומות ותפישות גזעניות. כשמסר גזעני או סקסיסטי עובר דרך התכנים בשיעורים אחרים, הוא מחלחל עמוק יותר מפעילות חד פעמית נגד גזענות. זה נכון לשיעורי היסטוריה ותנ"ך, אך גם למתמטיקה, אנגלית ומקצועות רבים נוספים. זה נכון ביתר-שאת למרחב הכיתתי, שמעבר לתכני השיעור. כשתלמיד בכיתה מתבטא בצורה גזענית, סקסיסטית או הומופובית, למורה בדרך כלל אין כלים או לגיטימציה לסטות מנושא השיעור ולקיים על כך דיון רציני וביקורתי. היא צריכה להספיק את החומר, ולפעמים היא פשוט לא יודעת איך.
מאבק חינוכי אפקטיבי בגזענות הוא תהליך מקיף, שצריך להתחיל בגיל הרך ולהימשך עד האוניברסיטה. הוא חייב לכלול את כל התלמידים במערכת החינוך, על זרמיה השונים, ואת כל מרכיבי התהליך החינוכי. המערכת צריכה לצייד את המורים בידע ובכלים המקצועיים שיאפשרו להם להתמודד עם גזענות, בכל תחומי הלימוד, כולל אנגלית, מתמטיקה או מדעים, וגם בדינמיקה האנושית המתרחשת מחוץ לגבולות השיעור. יותר מכל, מאבק בגזענות במערכת החינוך חייב לכלול גם דיונים כואבים על אמירות חריפות ופוגעות, כולל אמירות של פוליטיקאים. זהו חלק מהמציאות שלנו, מכוערת וגזענית ככל שהיא. התלמידים כבר מכירים אותה.
הכותב הוא מנהל מחלקת חינוך לזכויות אדם באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה לאחרונה את הספר "שיעור לחיים – חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון", המיועד לאנשי חינוך המבקשים להתמודד עם גזענות.
להזמנת הספר "שיעור לחיים – חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון"
