פערים בין נהלים כתובים של הצבא לבין מה שמתירים המפקדים נפוצים בצה"ל, כל מי ששירת יודע. התנגדות היועץ המשפטי לממשלה לנוהל חטיפת חייל לא תביא לקצו
זובור, מכירים? זה המנהג הצבאי הנפוץ שבו חיילים ותיקים (עם פז"מ) משפילים באמצעים שונים חיילים חדשים ביחידה (חפ"שים) במה שנחשב מעין טקס חניכה. רשמית, הזובורים אסורים בצה"ל, אבל בכל זאת מידי פעם נחשפים סיפורים מחרידים על זובורים ביחידות מבצעיות, ובמיוחד ביחידות עילית, שמגיעים עד התעללות ממש. הכול בידיעת, ולעתים בעידוד, המפקדים. התופעה מוכרת, אך אין לאף אחד מאיתנו כוונה להכשיר אותה או להפוך אותה לנורמה. ההפך הוא הנכון – צה"ל מנסה למגר את התופעה וטוב שכך. אז למה שנרשה להנחיה שמתירה את דמם של לוחם בצה"ל ושל אזרחים תמימים להפוך לנורמה שעל פיה אנחנו פועלים? רק כי אנחנו חוששים להודות בקיומה? אם כך, זה ממש "מופע שלושת הקופים".
פערים בין נהלים כתובים של הצבא לבין מה שמתירים המפקדים בשטח אינם חזיון נדיר וכל מי ששירת בצבא ודאי יוכל לחשוב על כמה דוגמאות לכאלו. אלא שבמקרה של הפקודה המבצעית לסיכול חטיפת חייל, הידועה בכינויה "נוהל חניבעל", הפער בין ההנחיה הכתובה לפרקטיקה בשטח שעל פיה פועלים הלוחמים, הוא גדול ומסכן חיי אדם – גם של החייל החטוף וגם של כל מי שנמצא באזור. הבעיה היא שהדרגים הבכירים, מבכירי הצבא ועד ליועץ המשפטי לממשלה, מסרבים להודות בפער הקיים. מתעקשים לעצום עיניים.
פקודות כתובות אינן שוות את הנייר שעליו הן נכתבות אם בפועל מועברות ללוחמים הוראות שונות בתכלית. במצב כזה, יש למעשה שתי הוראות סותרות. בעוד שהאחת – הרשמית, הכתובה והמסווגת – עשויה להיות חוקית, השנייה – הפקודה שבעל פה, זו שמועברת בפועל מהמפקדים לחיילים בנוגע לגבולות המותר והאסור – עלולה להפר עקרונות יסוד של דיני הלחימה. במקרה של "נוהל חניבעל", קיומן של שתי פקודות בפועל אינו סוד, כי אם עובדה ידועה. היועץ המשפטי לממשלה לא יכול להעלים אותה על ידי הכחשתה או באמצעות דבקות בלשון הפקודה, כפי שעשה בתגובתו לפניות האגודה לזכויות האזרח.
כשיש ספק לגבי חוקיות של נהלים, כתובים או לא כתובים, צריך לבדוק אותו בצורה רצינית, יסודית ועצמאית. מטבע הדברים, מי שמעורב בהתוויית המדיניות ובניסוח הנהלים, כגון הפרקליט הצבאי הראשי, אינו בעמדה שמאפשרת לו לעשות זאת. רק ועדה חיצונית עצמאית יכולה לבחון בצורה אפקטיבית את חוקיותם של "נהלי חניבעל" – זה הכתוב וזה שבעל-פה. אלא שבמקום לדאוג להקמתו של מנגנון בדיקה עצמאי שכזה, שיבחן את המדיניות על כל פניה, גם ביחס לאירוע של אותו "יום שישי השחור" ברפיח במהלך מבצע "צוק איתן" וגם בהקשר רחב יותר, עסוקים הפרקליט הצבאי הראשי, היועץ המשפטי לממשלה ושר הביטחון בהעמדות פנים. הם מעמידים פנים כאילו הפקודות והנהלים לגמרי חוקיים; הם מתעלמים לחלוטין מטענות החיילים הקרביים שאומרים בריש גלי "אותנו לימדו אחרת"; והם טומנים את הראש בחול כאשר הם מתווכחים אם נכון לפתוח בחקירה פלילית או להסתפק בתחקיר מבצעי, מבלי לעצור ולשאול אם הבעיה היא בכלל בהנחיות.
מי שמשלמים את המחיר על העמדת הפנים הזאת הם הלוחמים שלחמו ברפיח על פי כל הקודים שהונחלו להם, ובראייתם ביצעו את משימתם נאמנה וסיכנו את עצמם, ועכשיו הם מועלים על המוקד. לוחמים אלו הם הראשונים שצריכים לקרוא לבדיקה מערכתית של "נוהל חניבעל". במקום להתגונן מפני חקירות פליליות, עליהם להפנות את הזרקור למפקדים הבכירים וליועצים המשפטיים שלהם. גם אנחנו, כולנו, משלמות ומשלמים מחיר יקר בעבור התנערות הדרג הפיקודי והיועצים המשפטיים מהאחריות הנלווית לקביעת סטנדרטים – האחריות למימושם בפועל. וכמובן מאות אזרחים חפים מפשע שילמו על כך את המחיר היקר מכל באובדן חייהם וחיי יקיריהם. לקבוצה זו משתייכים גם סרן הדר גולדין ומשפחתו וגם תושבי רפיח, שבוקר בהיר אחד, בדיוק כשחשבו שיהיה להם קצת שקט בזכות הפסקת האש, המטירו על ראשם ללא כל התרעה אש מסיבית מכל כיוון.
אם לא נבדוק את האירועים האלו עד תום, לא רק בהיבט המבצעי, אלא גם בהיבט של חוקיות הנהלים וחוקיות הפעלתם בשטח, אנו נדונים לחזור על אותן הטעויות גם בסבבי הלחימה הבאים, שלמרבה הצער כולנו כבר מתייחסים אליהם כאל עובדה גמורה.
תמר פלדמן היא עורכת דין, מנהלת מחלקת זכויות אדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
