ענאיה בנא-ג'ירייס וגיל גן-מור
רבות כבר נכתב ונאמר על מצוקת הכפרים הבלתי מוכרים ועל הריסות הבתים ביישובים הערביים. דוחות רבים התמקדו בסוגיית ההפליה התכנונית והיעדרן של תכניות מתאר ותכניות מפורטות ברבים מן היישובים, בהפליה בהקצאת קרקעות ובקביעת גבולות השיפוט, בצמצום מרחב ההתפתחות של היישובים על ידי הגבלתם בתחום שיפוט מצומצם, ובהקמת יישובים קהילתיים המיועדים לאוכלוסייה יהודית. כל אלו סוגיות מרכזיות, אך הן עדיין לא ממצות את הדיון.
בחינה ומיפוי של הצרכים, שערכו לאחרונה ארגוני הקואליציה לדיור בר-השגה, מצביעים על כך שמעבר לבעיות שצוינו, האזרחים הערבים מתמודדים גם עם מצוקת דיור בתוך הערים והיישובים הערביים, אך ההתייחסות של המדינה למצוקת הדיור מדלגת על הציבור הערבי ולא לוקחת אותו בחשבון.
נתחיל ונאמר כי בישראל 2014 ההפרדה במגורים בין ערבים ליהודים היא כמעט מוחלטת. גם לאחר שבית המשפט אסר על הקמת יישובים ליהודים בלבד, הרוב הגדול של האוכלוסייה הערבית ממשיך לגור בתוך הרשויות המקומיות הערביות כמרחב הבחירה העיקרי והנגיש עבורו. רק כ-10% מהאוכלוסייה הערבית מתגוררת ביישובים שבהם האוכלוסייה היהודית היא רוב מובהק. אפשר להניח שמרחב המגורים בתוך הערים היהודיות והיישובים הקהילתיים הוא מדיר עבור האוכלוסייה הערבית, הן בשל מדיניות הקצאת קרקע ומערכת חוקים מפלה – ועדות קבלה, עדיפות למשרתים ואנשי קבע, שכונות לדתיים בלבד – והן בשל היעדר חשיבה אינטגרטיבית ברמת השירותים הניתנים בעיר, למשל – היעדר בתי ספר ששפת הלימוד בהם היא ערבית.
מצב זה הוא המקור ללחצי דיור קשים ביישובים הערביים, שבהם אוכלוסייה הולכת וגדלה על שטח נתון. הדבר מתבטא גם בעליית מחירים, ובתופעה הולכת וגדלה של צעירים חסרי קרקע פרטית.
קיימת חובה לפעול למען הגדלת מרחב הבחירה של האזרחים הערבים, תוך הבטחת הזדמנויות שוות לאוכלוסייה הערבית להשיג דיור מתאים בתוך כל הישובים בישראל, אך במקביל יש לתת ליישובים הערביים פתרונות דיור המותאמים לצרכי התושבים.
כשמדברים על צרכי התושבים מדברים גם על דיור בר-השגה. בנצרת למשל, נדרשים 190 משכורות לרכישת דירה, בעוד שהממוצע הארצי עמד בשנת 2011 על 145 משכורות. למרות זאת, בפיתוח החדש בנצרת אין כל חשיבה על המעמד הבינוני והבינוני-נמוך. מכרזי מחיר למשתכן? בשנים 2011-2012 פורסמו 5,080 יחידות דיור במסלול מחיר למשתכן. כל השיווקים נערכו ביישובים שהם במובהק יישובים של אוכלוסייה יהודית: באר-שבע, ירושלים, ביתר עילית, אפרת, מודיעין, יבנה, ראש העין, בית שמש ויוקנעם. אף לא אחד מהם נערך ביישוב של האוכלוסייה הערבית. ומה לגבי מכרזי מחיר מטרה? בינתיים מדובר על גדרה, קריית ביאליק וראש העין, ולא על נצרת, סחנין או טירה.
ומה לגבי שוק השכירות? המיתוס הוא שאין ביקוש למגורים בשכירות ביישובים הערביים. אבל מהמיפוי של הקואליציה לדיור בר השגה עלה שבטייבה קיים שוק שכירות מפותח יחסית, ונראה כי קיימת נכונות בקרב האוכלוסייה למגורים בשכירות. עם זאת עדיין קיים בעיר מחסור ביוזמות ובמבנים המיועדים לשכירות, כך שזוגות צעירים רבים שברצונם לגור היום בטייבה נאלצים לחפש דירות לשכירות מחוץ ליישוב. צורך זהה עלה גם בנצרת, ועלה קולם של זוגות צעירים המחפשים דיור להשכרה בתקופה הראשונה של חייהם המשותפים, עד שיצליחו לצבור הון עצמי וירכשו דירה למגורים. בשנים האחרונות פועלת המדינה לקידום בנייה להשכרה, אבל היוזמות מדלגות על היישובים הערביים. בשנת 2012, למשל, פורסמו 1,284 יחידות דיור במסלול בנייה להשכרה בכפר-סבא, במודיעין, בבאר-שבע, בירושלים, ברעננה, בראשון-לציון, בבית שמש ובאשדוד. אף לא אחד מהשיווקים נערך ביישוב של האוכלוסייה הערבית.
ומה לגבי ערבים המתמודדים עם עוני וזקוקים לדיור ציבורי? דיור ציבורי הוא משאב שנמצא במחסור חמור בכל הארץ, ומאגר הדיור הציבורי הולך ומתמעט. ביישובי האוכלוסייה הערבית דיור ציבורי הוא לא משאב במחסור – הוא כמעט ולא קיים ואף פעם לא היה קיים. על פי נתוני ועדת אלאלוף, רק בשני יישובים ערביים יש דיור ציבורי.
בעיית הדיור של הערבים אזרחי המדינה מחייבת התייחסות לבעיות עומק כמו היעדר תכנון והכרה ביישובים, גבולות השיפוט וההפליה המובנית במוסדות התכנון. אולם לצד אלה טוב אם הממשלה הבאה תפנים לראשונה שמצוקת הדיור שפוגעת בשכבות רבות באוכלוסייה לא פסחה על האוכלוסייה הערבית, ויש לתת את הדעת לצורכי התושבים בישובים הערביים בכדי לקדם שוויון אמיתי.
ענאייה בנא-ג'ירייס היא מתכננת ערים במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי. עו"ד גיל גן-מור הוא ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח. שני הארגונים חברים בקואליציה לדיור בר השגה.
המאמר פורסם (בקיצורי עריכה) באתר TheMarker ב-22.12.2014
