בניסיון להבין מדוע הם מותקפים, פתחו אנשי האגודה לזכויות האזרח בדיאלוג עם רבני ש"ס ועם אנשי חינוך שלה. לאן זה יוביל ולמה זה טוב?
שרון אברהם-ויס
מנותקים. בוגדים. עוכרי ישראל. הזויים. אלה רק מקצת מהכינויים שאנחנו, פעילי זכויות אדם, התרגלנו כבר לספוג בטוקבקים ולפעמים גם בדיונים פומביים.
אנחנו מתרוצצים ממאבק בבית המשפט לעוד פגישה עם משפחות שפונו מבתיהן, מאמינים שהפעולות שלנו מיטיבות עם החברה, רק כדי לחזור הביתה ולקרוא את הכותרות המתסיסות נגדנו, את התגובות השונאות בפייסבוק. זה לא נעים, אבל במובן מסוים, זה חלק מהחבילה: תפקידם של פעילי זכויות אדם בישראל ובעולם כולל הגנה על קבוצות מיעוט והשמעת ביקורת נגד הקונצנזוס. לא באנו לצבור פופולריות.
ומנגד, אנחנו לא יכולים ולא מוכנים לוותר על דיאלוג עם הציבור הישראלי על כל גווניו. האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו הוא הנגשת הערכים שלאורם אנו פועלים, כך שיהיו מובנים ויזכו לאהדה והזדהות רחבה ככל הניתן. לא נכון להסתפק בקרב בלימה. עלינו לנהל גם דיאלוג פעיל לקידום ערכים אלה.
ארגוני זכויות האדם נתפשים פעמים רבות כמי שמייצגים ערכים של קבוצות מסוימות מאוד בציבור הישראלי – חילונים, אשכנזים, מעמד בינוני ומעלה. אלא שמאבקים רבים שמובילה האגודה לזכויות האזרח נוגעים לקבוצות המוחלשות ביותר בישראל: זכותם של עניים לקיום בכבוד, הזכות למים, הזכות לדיור. נשאלת השאלה למה המאבק למען זכותן של תלמידות ספרדיות לשוויון בחינוך החרדי לא תמיד נתפש כמאבק של זכויות אדם? למה כל כך הרבה אנשים מזדהים עם מאבקים למען חברה טובה וצודקת יותר, אך לא מוצאים את מקומם בשיח זכויות האדם? למה תוקפים אותנו? מאיפה זה בא? ברור שקשה לשמוע ביקורת, אבל הסיפור מורכב יותר. אולי הבעיה היא גם אצלנו?
עם השאלות הכואבות הללו יצאנו לדרך: אנשי צוות והנהלה באגודה לזכויות האזרח, יחד עם אנשי חינוך ורבנים המזוהים עם הזרם החרדי של ש"ס, בהנחיית מכון שחרית. לא שאפנו לשכנע את הצד השני בצדקת דרכנו, גם לא לנסח אמנה מוסכמת. באנו להבין כיצד ניתן בכלל ליצור שיחה פתוחה, כנה ופוריה בין תפישות עולם שלכאורה רחוקות זו מזו.
לא היה לנו קל. פעילי זכויות אדם רגילים להיאבק בנחרצות. זה לא רק עניין של אופי: מהות תפקידו של ארגון לשינוי חברתי היא למחות, להצביע על אלטרנטיבות, להתעמת. אנחנו רגילים להיות אלו שמותחים ביקורת, לא מושא הביקורת.
הנקודה הקשה הראשונה שהיינו חייבים לקבל היא ההבנה שאל הדיאלוג הזה אנחנו צריכים להיכנס עם נכונות להשתנות. לשנות עמדות, לפתוח את עצמנו לעולם של זהויות שונות, לפקוח את העיניים לנקודות מבט חדשות ולהחליף את סימני הקריאה בסימני שאלה. למדנו ביחד טקסטים הנוגעים לזכויות של מבקשי מקלט הן ממקורות של זכויות אדם והן ממקורות יהודיים. הלימוד המשותף חידד הבנות והסכמות ובעיקר תובנות באשר לדרך שבה נסביר את הפעולות שלנו ואת העולם הערכי המשתקף מהן מבלי להיות עיוורים לחששות שעולים מנקודת מבט אחרת.
הבנו שכדי לאפשר דיאלוג כזה, חייבים גם לפתח אמון בשותפים. אמון שלהם בכנותנו ובאנושיותנו, שנותן גם מרחב לטעות ולבלבול, שמאפשר לחשוף מחלוקות פנימיות וללבן אותן, מבלי שהצד השני ישתמש בזה נגדנו במסגרת הוויכוח.
התחלנו למפות את נקודות השוני והמחלוקת. ההבדל המיידי שעלה היה האבחנה בין התפישה המערבית ליברלית שעוסקת בזכויות, לבין התפישה המסורתית-דתית המתמקדת בחובות, בין זכויות האינדיבידואל למחויבותו כלפי הקבוצה. קבוצת ההתייחסות הרלוונטית שונה בתכלית: הפעולה של זכויות אדם היא בהכרח למען כל בני האדם, ואילו במפגש עם הקבוצה החרדית-מזרחית ראינו את מרכזיותו של ערך הקהילתיות: העולם הדתי והמסורתי היהודי מציב בראש הרשימה את טובתם של מי ששייכים לעם ישראל, למרות שזה לא מבטל את זכויותיהם של מי שאינם יהודים.
יותר מכל, מצאנו שהבסיס שלנו לשפה משותפת הוא הדבקות באמונה – אמנם, בעולמות ערכיים שונים, אבל אמונה: כזו שממלאת את מכלול החיים, מאופיינת במסירות, ומבוססת על מחשבה והעמקה, ויכוח, פרשנות והתאמה לאתגרי היומיום.
עוד מוקדם לדעת לאן כל זה מוביל, אבל את הצעד הראשון כבר עשינו. זה תהליך מעניין ומעשיר, אבל יותר מכול, הוא חיוני לקידומן של זכויות האדם, להגדלת ההזדהות עמן ולהפחתת הניכור. הוא חיוני לעתיד של טוב משותף, אמיתי, ערכי וכן.
הדרך עוד ארוכה והיישום של מה שלמדנו וממשיכים ללמוד עוד אינו נהיר כפי שהייתי רוצה, אבל חכמים ממני כבר אמרו: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה (מסכת אבות ב' ט"ז).
עו"ד שרון אברהם-ויס, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל, תנחה את המושב "מסורת וזכויות אדם" בכנס שחרית – יוצרים שותפות חברתית חדשה שמתקיים היום במרכז "נא לגעת" בנמל יפו.
פורסם ב-Ynet ב-2.11.2014
