תוכנית פראוור שנדחתה ושבה היא תוכנית רעה. אבל בדבר אחד יש לה יתרון: היא העלתה אל פני השטח את כוונתה המפורשת של הממשלה לפנות תושבי כפרים בדואים לא מוכרים מבתיהם ומאדמותיהם. היא העלתה אל פני השטח את האלימות, האכזריות והאטימות שכרוכות בעשרות שנות הזנחה ואפליה נגד הקהילה הבדואית בנגב.
גם ללא פראוור, הקהילה הבדואית בכפרים הבלתי מוכרים היתה ועודה נתונה למיני יוזמות ותוכניות שמטרתן דומה – העברת אזרחים מהאדמות שעליהן הם יושבים, וחיסול הכפרים הבלתי מוכרים. גם ללא פראוור מתקיימים דיונים ומתקבלות החלטות בוועדות תכנון ובבתי המשפט, ובכולם, הכפרים ויושביהם הם בחזקת אזרחים שקופים ומשוללי זכויות, שהמדינה מציעה להם ברוב חסדה פתרונות לא פתרונות, ותמיד "לפנים משורת הדין". כך הדבר במקרה של אום אל-חיראן, שעל חורבותיו יוקם היישוב היהודי חירן, כך הדבר בכפר חשם זנה, שתוואי כביש 6 בדרום צפוי לבתר אותו ולכפות על אלפים מאנשיו עקירה, וכך ביישוב ואדי אל-נעם, שתושביו סובלים זה שנים ממפגעים סביבתיים מעשה ידי אדם, מהסוג ששום ועדת תכנון לא היתה מעזה לאשר בקרבת אזרחים יהודים.
הטרגדיה שבנסיבות הודעתו של בני בגין על נסיגה ממעורבותו בקידום חוק פראוור היא בכך, שהציבור הישראלי ונבחריו הוכיחו שוב כי הם מבינים רק כוח. במשך חודשים ארוכים כיתתנו רגלינו, פעילים בארגוני זכויות אדם ונציגי הקהילה הבדואית, בניסיון לדבר עם מי שאפשר ולהשמיע שוב ושוב את הדרישה הטריוויאלית לשוויון, לדיאלוג ולשותפות אמיתית של הבדואים בקביעת גורלם. בדרך כלל, נתקלנו בחוסר עניין. ערבים, ועוד בנגב הרחוק, הם חדשות משעממות מאוד, אלא אם הם מעורבים במקרה פשע עסיסי. במקרה הטוב נתקלנו באמפתיה, שלא הבטיחה דבר מלבד השלמה עם התוכנית.
הביקורת והקריאות לביטול פראוור יכולים להיות רק תקלה זמנית בדרך להמשך ניסיונות החיסול של ההתיישבות הבדואית בנגב, אבל זו גם יכולה להיות הזדמנות לבחינה מחודשת של יחס המדינה אל הבדואים, שגם בשנת 2013 מתאפיין בהתנשאות אוריינטליסטית וההתנהלות ברוח הממשל הצבאי. בני בגין, דורון אלמוג ודוברים אחרים מטעם התוכנית, שבו והתכחשו לביקורת של הבדואים, בטענה כי המתנגדים מקרב הקהילה "מנוצלים" על ידי גורמים מתוחכמים מהם. כדי להוכיח את קשריו העזים לבדואים, התגאה בגין כי עמד בקשר עם ראשי שבטים, תוך התעלמות מהעובדה שלצד המנהיגות החמולתית המסורתית, צמחה ועלתה בקרב הבדואים בשנים האחרונות מנהיגות נבחרת, משכילה, צעירה, מודעת לזכויותיה. מנהיגות שהמדינה ממשיכה להתעלם מקיומה.
למרבה המזל, לא צריך להתחיל מאפס. הבעיה ברורה, והפתרון עוד יותר: הכרה בכל 35 הכפרים הבלתי מוכרים, ובתביעות הבעלות של הבדואים על אדמותיהם ההיסטוריות המסתכמות בסך הכל ב-5% משטח הנגב.
הבדואים מייחלים לפתרון של הכרה, והם אף הכינו – בתהליך מאומץ וממושך, תוך שיתוף פעולה בין מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב, עמותת המתכננים "במקום" וארגון "סדרה" – תוכנית אב המהווה פתרון תכנוני להכרה בכפרים, ואף משרטטת להם גבולות ברורים. נציגי הממשלה לא טרחו לבחון אותה לעומק.
בעיית הכפרים הלא מוכרים איננה "סכנת ההשתלטות של בדואים על קרקעות", והפתרון איננו צמצום שטח המחיה שלהם באמצעים כוחניים. הבעיה האמיתית היא אי ההכרה, ההזנחה וההתעלמות מתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, אבל גם מתושבי העיירות והכפרים שהוכרו. עוד לא מאוחר להוכיח להם שהם יכולים לחיות בישראל כאזרחים שווי זכויות.
