הרבה כעס עוררה מפת אזורי העדיפות הלאומית החדשה, שעליה החליטה הממשלה בשבוע שעבר. מדוע תושבי התנחלויות מבוססות כמו נוקדים ועפרה יקבלו הטבות מכספי מדינה, ואילו תושבי עיירות פיתוח כמו קריית מלאכי וקריית גת יישארו בחוץ? הייתכן כי ממשלה במדינה דמוקרטית תפלה באופן כה בוטה בין מי שנחשבים לתומכיה, לבין כל השאר?
התשובה היא כן, ולא בדיוק.
בחינה יסודית של רשימת היישובים שנכללו במפת אזורי העדיפות הלאומית מראה שהיא לא מיטיבה רק עם מצביעי ליכוד או הבית היהודי. נכללים בה, למשל, לא מעט יישובים ערביים. ובכל זאת, כמה עיוותים זועקים לשמיים. מלבד נוקדים ועפרה, נמצאים במפה גם יישובים כמו להבים, שמוביל במדדים הכלכליים-חברתיים, ואילו ערים חרדיות עניות כמו ביתר-עלית, שנמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, לא נכללות בה.
איך זה קרה? כבר בחוק ההסדרים של 2009 הוכנס סעיף שקבע כי הממשלה תוכל להכריז על אזור או על יישוב מסוים כבעל עדיפות לאומית, תוך שקילת המצב הביטחוני באזור, חוסנו הכלכלי והחברתי של היישוב, מיקומו הגיאוגרפי ועוד. הסעיף הניטרלי לכאורה מאפשר לתגמל יישובים על פי קריטריונים של אזורי פריפריה, קרבה לגבול, או ההגדרה "יישובים מאוימים". בהחלטת הממשלה מהשבוע שעבר נקבע עוד כי ההטבות יינתנו על פי אזורים, ולא בחלוקה ליישובים ספציפיים בנימוק של "מניעת עיוות בין יישובים שכנים". כך, יישובים חלשים שנמצאים בסמיכות ליישובים חזקים, נפגעים, ויישובים חזקים באזורי פריפריה, מרוויחים. שכונות חלשות בערים גדולות לא יכולות ליהנות מההטבות, שנחוצות להן כמו אוויר לנשימה.
כשהקטגוריות כוללות הגדרות בעלות הילה ביטחונית כמו "ישובים מאוימים", "יישובים סמוכי גבול" וכדומה, קל מאד להכניס אליהן התנחלויות רבות ולהשאיר בחוץ ישובים ושכונות בתוך הקו הירוק הזועקים לעזרה. זו החלטה מקוממת, במיוחד מאחר שאין ממש קשר בין האיום שנשקף ליישובים והנזק שהוא אולי גורם לתושבים לבין ההטבות שנגזרות מאזורי עדיפות לאומית. ההטבות הללו לא נועדו להגברת הביטחון באזור או לפיצוי התושבים בגין פגיעות בגוף, בנפש או ברכוש. לשם כך יש מנגנונים אחרים. המנגנון של אזורי עדיפות לאומית מקנה הטבות ותמריצים בתחומי החינוך, הדיור, התעסוקה, התשתיות, התרבות ועוד. כיוון שמדובר הטבות אזרחיות לגמרי, ראוי היה שיינתנו על סמך קריטריונים חברתיים-כלכליים ותו לא.
אולם כאשר אלו הם העקרונות לקביעת המפה, קל מאד לתת עדיפות למי שהממשלה חפצה ביקרו ולהזניח את מי שבאמת זקוקים להטבות הללו. הפוליטיקאים ימשיכו לנהור לסיורים בדרום תל אביב ולהצהיר הצהרות לוחמניות נגד ה"מסתננים", אבל השכונות לא יזכו ולו לשקל אחד מסל ההטבות שהיה יכול לשפר את מצבן.
הקלון שבעיוות הזה נזקף גם לחובתן של שתי מערכות ציבוריות, לכאורה אובייקטיביות ומקצועיות: משרד האוצר, המתהדר בכלכלנים מקצועיים שרק רוצים לשמור על הקופה הציבורית, הוא זה שקידם באמצעות חוק ההסדרים מנגנון מעוות שמאפשר להיטיב עם המקורבים, ומערכת הביטחון, בעצמה זללנית תקציב ידועה, שמספקת ליישובים מבוססים את התווית היוקרתית "יישוב מאוים", אף שההטבות שמוענקות לא קשורות להגנה.
כך נראית פוליטיקה חדשה-ישנה.
פורסם בידיעות אחרונות ב-12.8.2013
