כדי לשקם את האמון בין הבדואים למוסדות המדינה יש לאמץ עקרונות של שוויון, שקיפות וכיבוד זכויות האדם. תשובה לאראל סג"ל
"כאן בולטת הצביעות המקופלת ב'נאורות' שלהם, כביכול…לא תראו אותם יוצאים למלחמה בפוליגמיה, ברצח על כבוד המשפחה". הטענה הזו, שמשמיע אראל סג"ל ("על נאורות שמאלנית", מעריב 21.7.2013) נגד מי שנאבקים למען זכויות שוות לבדואים בנגב, אופיינית לרבים שמבקשים להסית נגד פעילי זכויות האדם. יש רק בעיה אחת: היא מופרכת לחלוטין.
אוכלוסיית הבדואים בנגב עוברת בשנים האחרונות תהליכים דרמטיים. דור חדש של צעירים וצעירות משמיע קול ברור נגד פוליגמיה ובעד שוויון לנשים ועידוד השכלה גבוהה ותעסוקה. זהו מאבק קשה שכרוך בעימותים פנימיים, גלויים וסמויים, אבל השינוי כבר כאן.
אולי למגינת לבו של סג"ל, רבים מהצעירים והצעירות, הפמיניסטים והפמיניסטיות, משלבים כוחות עם ארגוני זכויות האדם במאבק נגד תכנית פראוור שמקדמת הממשלה. זו לא סתירה: רבים מבינינו מרגישים שגם שנים רבות אחרי הממשל הצבאי, הממסד הישראלי העדיף לשמר את המבנה הפטריארכאלי ושלטון השייח'ים בחברה הבדואית, להימנע מהגנה על זכויות נשים ולהשאיר את החברה הבדואית ענייה ומוזנחת. את ההזנחה והעוני הללו, תכנית פראוור מאיימת להנציח.
ההתיישבות הבדואית הכפרית בנגב כוללת 35 כפרים, שכל שטחם מסתכם בכשלושה אחוזים משטח הנגב. רבים מהם יושבים במקומם עוד מהימים שלפני קום המדינה, והאחרים נוצרו כאשר הממשל הצבאי העביר בכפייה קהילות שלמות ממקום מושבן המקורי והורה להן להתיישב במקומות אחרים, במטרה לרכז את הבדואים לשטח מצומצם.
אלה וגם אלה הם אזרחי המדינה, שחיים ללא חיבור מסודר למים, מסתייעים בגנרטורים במקום בחיבור לרשת החשמל, מתפרנסים בדוחק מחקלאות בסיסית וחיים דרך קבע בפחד מפני איום הריסת בתיהם – איום שמעת לעת גם מתממש. על פי תכנית פראוור, עשרות אלפים מביניהם – איש אינו יודע כמה בדיוק – יפונו מהכפרים, ובתיהם ייהרסו.
ובעוד מדינת ישראל מסרבת להכיר בכפרים הללו, היא הקימה עד כה יותר ממאה יישובים כפריים באזור באר שבע – ליהודים בלבד – שגודל אוכלוסייתם הממוצע הוא 300 איש. והיד עוד נטויה: גם כעת מתוכננים עשרה יישובים יהודיים חדשים באזור שבו יושבת אוכלוסייה בדואית. אחד מהם, חיראן, מתוכנן לקום במקום שבו שוכן כעת הכפר הבדואי הלא מוכר אום אלחירן. בשום מקום לא כתוב שהיישובים הללו מיועדים ליהודים בלבד, אבל אין מה לדאוג – מארגנים "גרעין התיישבות" יהודי עם ועדת קבלה, והם כבר דואגים ששום בדואי לא ייכנס.
כדי לשקם את האמון בין הבדואים בכפרים הלא מוכרים לבין מוסדות המדינה יש לאמץ פתרון מערכתי כולל, המתבסס על עקרונות של שוויון אזרחי וכיבוד זכויות האדם. יש לקדם את התכניות בשקיפות ולשתף את המנהיגות הנבחרת של הציבור הבדואי בתהליך. כל זה לא צריך לבוא על חשבון אכיפת חוק או הגנה על זכויות נשים – ההפך הוא הנכון. יחס שוויוני אל אזרחי המדינה הבדואים מחייב גם הגנה מפני עבריינות, אלימות או אפליה. כיום, יותר מתמיד, יש בציבור הבדואי מי שרוצים ויכולים להשתלב בציבור הישראלי – אם רק יתאפשר להם לעשות זאת כאזרחים שווי זכויות.
הכותבת מרכזת את הטיפול בזכויות תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב באגודה לזכויות האזרח
פורסם במעריב ב-23.7.2013
