את הפעילות החברתית שלי התחלתי בגיל 14. המאבק הזה בחר אותי, ולא הותיר לי ברירות: כשנכנסתי בוקר אחד לכיתה גיליתי שכולם הזיזו את השולחנות לצידו השמאלי של החדר, ורק שלי נותר בצידו הימני. מבולבלת, מיהרתי להזיז את השולחן ולהצטרף ליתר הכיתה, אבל ברגע שבו התיישבתי, עברו כולם בבת אחת אל הצד השני של החדר.
אחד התלמידים ניסה להסביר: "מה, לא ראית חדשות?" אחר השיב לו, "אל תדבר איתה, שלא תדביק כאן את כולנו במחלות שלהם". זה היה ב-1996. ערב קודם, התפוצצה בתקשורת "פרשת מנות הדם" שחשפה את סירובו של מגן דוד אדום להשתמש בתרומות דם של יוצאי אתיופיה והשמדת כל מנות הדם שנתרמו.
בן רגע, הפכתי להיות איום אפידמי מהלך. ובאמת, למה שלא אהיה? התלמידים מהכיתה, אז כמו היום, נחשפו למידע שיש בו אלמנט מאיים ואלמנט מכליל. התגובה הגזענית הייתה ניסיון כמעט בלתי נמנע ליצור סדר בכאוס ולסמן את גבולות הסכנה. בנקודה הזו, הדרך היחידה להיחלץ מהתפיסה הגזענית היא באמצעות מסרים אחרים והסבר על משמעות ההכללה וסכנותיה, אבל המורה בכיתה לא חשב שזה מתפקידו להתייחס למה שארע לנגד עיניו, רק ביקש מהתלמידים להיות בשקט, כדי להתחיל בשיעור.
אל מול הוואקום המערכתי הייתה גם נקודת אור. כשביקשנו, 15 תלמידים ממוצא אתיופי בבית ספר של כ-500 תלמידים, לצאת להפגנת המחאה בירושלים נגד אותה מדיניות, נתקלנו בסירוב נחרץ מצד הנהלת בית הספר, כיוון שזה היה על חשבון שעות הלימודים. מדריך קבוצתי אחד סירב לקבל את ההחלטה. ארגן טרנזיט והסיע את כולנו להפגנה. המאבק שלו, כאיש חינוך מסור כלפי תלמידיו וכלפי העקרונות הדמוקרטיים, הותיר בי חותם עד היום.
בשנים שחלפו מאז, נדמה כי רמת הגזענות של תלמידים וצעירים רק עלתה. התקריות האלימות הקשות מהימים האחרונים הן הקצה המאיים ביותר של הקרחון, אבל בסיסו רחב. הסיבה כמעט טריוויאלית – הילדים גזענים כי הם חשופים למסרים גזעניים – אבל התוצאות עלולות להיות הרסניות. בחברה שבה הפערים הסוציו-אקונומיים, התרבותיים ואפילו הגיאוגרפיים בין קבוצות שונות הם גדולים מתמיד, מסרים גזעניים מאיימים שנותרים ללא מענה הם מתכון בטוח להתגברות ההסתה, האפליה והאלימות.
כמה שבועות אחרי אירוע הכיסאות בכיתה, התקיימה בבית הספר שלי פעילות בנושא "עדות ורב תרבותיות בישראל". במקום לעסוק בהחרמת תלמידים בגלל מוצאם, למדנו על בגדים ומאכלים. במקום להציף את הפחדים והעלבונות, נשארנו בטריטוריה הנוחה של האקזוטיקה העדתית.
משיחות שאני מקיימת כיום עם מורות ומורים, נראה שמעט השתנה. רבות ורבים מהם מנסים לקדם שינוי ולהטמיע את החינוך נגד גזענות בעבודתם, מתוך הבנה שמאבק חינוכי משמעותי נגד גזענות מצריך עבודת עומק רצינית לאורך כל השנה, שחורגת מהתחום הצר של שיעורי החברה והאזרחות, אבל הם פועלים כבודדים. לעתים, אם התמזל מזלם, בגיבוי מנהלי בתי הספר.
המציאות הקשה בישראל צריכה להדליק נורה אדומה אצל כולנו. המאבק בתופעות הללו לא יכול להתקיים רק בשיטת כיבוי השרפות. חינוך נגד גזענות צריך להיות חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, ואנשי החינוך, המהווים את אחד המעגלים החשובים ביותר בתהליך הסוציאליזציה שלנו, צריכים להיות שותפים מלאים למאבק זה.
***
את הטקסט הזה כתבתי לקראת כנס שערכנו – מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח – יחד עם סמינר הקיבוצים במרץ השנה, בנושא "גזענות בישראל וחובת מערכת החינוך להיאבק בה". הוא התפרסם בעלון הסטודנטים בסמינר הקיבוצים כדי לקדם את הכנס ולהזמין אנשי חינוך לקחת בו חלק. רימונה לפין, מרצה לתיאטרון קהילתי בסמינר, נתקלה בטקסט וביקשה להשתמש בו לעבודה עם קבוצת הסטודנטים שלה בתיאטרון. המורכבת כולה מבני/בנות נוער מהקהילה האתיופית. הסטודנטים ביקשו אף הם להשתמש בטקסט, שדרך סיפור אישי מבקר את מערכת החינוך ואת הרתיעה שלה להתמודד עם נושאים שנחשבים כ"נפיצים", ולבחון יחד סוגיות דומות ממציאות חייהם בבית הספר.
קבוצת התיאטרון הקהילתי היא פרי שיתוף פעולה בין היחידה למעורבות חברתית בסמינר הקיבוצים ואגף נוער וצעירים בראשון לציון. התיאטרון הקהילתי מבוסס על גיבוש קבוצת משתתפים יוצרת, המתרגלת טכניקות תיאטרון בסיסיות המאפשרות לה למצוא דרכים חדשות לביטוי אישי, קבוצתי וחברתי. בתהליך עבודת הקבוצה מתגבשת אמירה קבוצתית-חברתית שמבוססת על ניסיון החיים של הקבוצה, ושמעבירה את "קול קריאתה" אל הקהילה-חברה. במובן זה ניתן לראות את התיאטרון הקהילתי ככלי העצמה וביקורת המקדם שינוי-אישי, קבוצתי וחברתי.
לאחר המפגש הראשוני של קבוצת התיאטרון עם הטקסט, הם הביעו עניין להעמיק ולבחון סוגיות של גזענות, אפליה ואי שוויון במציאות חייהם. פגשתי אותם, וערכנו סדנא שעסקה בהרחבה בנושא. המפגש היה מאוד משמעותי עבור בני הנוער, והציף המון סוגיות שהיו מודחקות, או שהם קבלו אותן כעובדת חיים ולא חשבו לקרוא עליהן תיגר. הם העלו סוגיות וקונפליקטים מתוך חוויות היום יום, ביטאו שאיפות וחלומות לעתיד וכן חקרו ובחנו מערכות יחסים ודפוסי מחשבה והתנהגות.
חומרי התהליך עובדו למופע בשם "בית ספר לחיים", המשקף את התובנות של קבוצת המשתתפים ואת קריאת התיגר על גילויי הגזענות ועל האופן שבו החברה הישראלית נוטה לתייג ולמתג את הקהילה האתיופית (הנחיה, כתיבה ובימוי של הסטודנטים: מיטל בריל, אוהד מימרן וליחן רצון מסמינר הקיבוצים). תהליך זה אפשר למשתתפים מרחב חברתי ובמה להשמעת קולם באמצעים יצירתיים-אומנותיים המבטאים את עמדתם תוך התבוננות ביקורתית בעצמי ובחברה כאחד.
מתוך ההצגה. צילום – מסי אייצק
ההצגה מייצגת את קשיי ההשתלבות של נוער בכלל ובני נוער מהקהילה האתיופית בפרט בחברה הישראלית, ואת הכמיהה והשאיפה שלהם להצלחה ולהישגים למרות המכשולים והקשיים העומדים בפניהם מבחוץ (החברה) ומפנים (הבית). כמו כן עוסקת ההצגה בדעות קדומות, בסוגיות של אי שיוויון, הדרה וגזענות, ומבקרת את מערכת החינוך, שמעודדת תחרותיות על פני חינוך ערכי.
אירוע הסיום של קבוצת התיאטרון התקיים לפני כשבועיים. לאחר המופע התקיים פאנל חינוכי בהשתתפות קבוצת התיאטרון, סטודנטים, מרצים, נציגים מעריית ראשון לציון וחברי שנת שירות מתנועת הנוער העובד והלומד. הפאנל הציג מבט ביקורתי על מערכת החינוך ועסק במחויבותה להיאבק בגזענות ולקדם שוויון הזדמנויות.
