בימים אלה מגובשת במשרדי הממשלה המתכונת החדשה של תוכנית ויסקונסין, שאמורה לסייע למקבלי הבטחת הכנסה להיכנס לעולם העבודה. הסיבוב הקודם של התוכנית זכה, ובצדק, לקיטונות של ביקורת: לא היו כמעט הכשרות מקצועיות, הסדנאות למציאת עבודה היו חסרות תוכן אמיתי, העבודה שאליה נשלחו המובטלים לא השתלמה, ובמקרים רבים התאגידים הפרטיים שהפעילו את התוכנית שללו את קצבאות הבטחת ההכנסה של המשתתפים ללא הצדקה.
כעת טוענים משרדי האוצר והכלכלה שלמדו מהטעויות, ואף הגיעו לסיכום חדש: התוכנית החדשה תופעל דרך שירות התעסוקה. על הסיכום הזה יש לברך. הארגונים החברתיים מדברים שנים על הפגיעה המתמשכת בשירות, שאמור להיות הגוף הציבורי שדואג לעתיד המובטלים – אולם במשך השנים קוצץ בתקציבים ובסמכויות, עד שכיום הוא לא יותר מלשכת החתמה לדמי אבטלה.
השאלה היא אם הסיכום החדש הוא אכן הצעד הראשון להחזרת שירות התעסוקה לפעילות משמעותית, או שתפקידו יהיה דומה לזה של משרד התמ"ת בעבר – בין מפקח מרחוק על התאגידים הפרטיים לבין חותמת גומי להחלטותיהם.
למעשה, כלל לא ברור מדוע נדרשים שוב להפרטה, במקום לתת לשירות התעסוקה את התקציבים לעשות מה שהוא אמור לעשות – אבחונים, ייעוצים, הכשרות מקצועיות, סדנאות והשמות. השירות כבר פרוס ב-72 לשכות ברחבי הארץ, וזו תשתית מצוינת לטיפול במובטלים, שבודאי עדיפה על הקמת תשתית חדשה וכפולה של מרכזי תעסוקה פרטיים.
אם בכל זאת יוחלט על הכנסת התאגידים הפרטיים לתמונה, יש לכל הפחות להשאיר בידי שירות התעסוקה את הסמכויות השלטוניות שמשפיעות על זכויותיהם של דורשי העבודה: מיון המשתתפים, הפנייתם לעבודה, קביעת התוכנית האישית שלהם, והכי חשוב – ההחלטה הבלעדית בדבר שלילת גמלת הבטחת הכנסה. לתאגידים הפרטיים יש להותיר אך ורק את ההוצאה לפועל של השירותים שיוענקו למשתתפי התוכנית.
עקרון חשוב שיש להכניס לתוכנית הוא מתן עדיפות להכשרה מקצועית על פני שליחה לעבודה שאין בה שכר מספק ואופק תעסוקתי. כן יש לקבוע את הזכות של כל משתתף לשירותים תומכי עבודה, כגון הכשרה, החזר הוצאות נסיעה ושירותי טיפול בילדים. שירותים אלו יסירו חסמים המונעים השתתפות בשוק העבודה.
הקביעה השרירותית של "תוכנית אישית" בת 35-30 שעות שבועיות הייתה בין המאפיינים הפוגעניים ביותר של תוכנית ויסקונסין. התוכנית האישית וההפניה לעבודה צריכות להתבסס על אבחון תעסוקתי והתחשבות במאפייניהם האישיים ובנסיבות חייהם של המשתתפים. מי שאינו מתאים לתוכנית צריך לקבל פטור מראש ולצמיתות, ולא רק אחרי חצי שנה של טרטור בתוכנית, ובודאי שאין לחייב את המשתתפים לעבודה בחינם תחת הכותרת של "שירות בקהילה". הדבר נעשה בעבר, והיה ניצול לשמו.
נוסחת התגמול לתאגידים היא תנאי קריטי להצלחת התוכנית. יש לקבוע את הנוסחה מראש בחוק, ולהבטיח שהתאגידים באמת יסייעו למשתתפים ולא רק יגרפו רווחים על גבם. חשוב לאפשר תחרות בין המפעילים השונים, ובכך לאפשר למשתתפים בחירה ולעודד את המפעילים להשתפר.
לסיום חשוב לומר דבר נוסף: התוכנית – בכל מתכונת שתהיה – מכוונת לפתור את בעיית האבטלה תוך "טיפול" במובטלים, אך היא אינה מטפלת בתנאי שוק העבודה. ללא יצירת מקומות עבודה נוספים, ללא הבטחת שכר הוגן לכלל העובדים, ללא אכיפת זכויות עובדים וללא יצירת פתרונות לעלויות הטיפול בילדים, לא תשיג התוכנית את שיפור תנאי החיים של המשתתפים בה.
פורסם בידיעות אחרונות ב-10.7.2013
