רונית סלע
אם יש משהו ודאי בזהות ירושלמית-פלסטינית, זה בעיקר המצב הקבוע של בלבול וחוסר ודאות. משך למעלה מארבעה עשורים, כשעתידה הפוליטי של מזרח העיר לא מוכרע, מתמודדים למעלה מ-300,000 מתושבי העיר עם שינויים תכופים ודרמטיים במעמדם ובזכויותיהם.
השינוי האחרון אירע לפני כמה שבועות במסגרת הנחיה חדשה שהוציא היועץ המשפטי לממשלה. על פיה, תושבים פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית המתגוררים בשולי השכונות צור באהר ודח'יית אל-בריד ימשיכו ליהנות מזכויות הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות הממלכתי, על אף שבתיהם ממוקמים בשטח הגדה המערבית, במיקום שלפי חוק עשוי להוות עילה לשלילת זכויות (בהערה מוסגרת: החוק בנוי כך שמתנחלים החיים בגדה המערבית לא חשופים לפגיעה אפשרית בזכויות אלו ובמעמדם). הטעם שנתן לכך היועץ המשפטי היה שהבתים ממוקמים מערבית לגדר ההפרדה, כלומר מצידה הירושלמי, ובסמיכות לשטח המוניציפלי. במילים אחרות, בזכות תוואי הגדר באזור הם נחשבים "ירושלמים". אלה חדשות טובות עבור אותם תושבים, שבעקבות מאבק משפטי זכו להצלחה חלקית. אולם אלה גם חדשות מבלבלות ומטרידות לגבי שאר תושבי העיר הפלסטינים: האם פירוש הדבר שמבחינת היועץ המשפטי לממשלה, קו הגבול המוניציפלי של ירושלים כבר אינו הגבול הקובע מעתה והלאה מי חי בתוך ירושלים המזרחית ומי חי בשטחים, אלא מסלולה המפותל של גדר ההפרדה?
גבולות השטח המוניציפלי של ירושלים אינם חופפים את הגבול שיצרה החומה, המתנשאת בירושלים לגובה 7 מטר ויותר. פער זה רלוונטי במיוחד לחייהם של 120,000-90,000 פלסטינים ירושלמים, החיים בתוך הגבול המוניציפלי אך מופרדים משאר העיר על ידי גדר ההפרדה. השוני בהערכות המספריות נעוץ בכך שמאז שהחלה בנייתה לפני כעשור, הפכו איזורים אלו להפקר. לרשויות אין מושג מי חי שם, מעבר לחומה, ובאילו תנאים. אין איסוף אשפה קבוע, אין נוכחות של משטרה, קשה לשכנע טכנאי בזק להיכנס ולתקן תקלה. האלימות והפשע עלו. בנייני ענק צצים כפטריות אחרי הגשם כי אין אכיפה. תשתיות המים, הביוב, והכבישים אינם עומדים במעמסה.
הפלסטינים שחיים באותו נו-מנס-לנד (no mans land) שמעבר לגדר, נהנים לעת עתה מתעודת זהות כחולה המבטיחה להם מעבר דרך מחסום לירושלים ולשאר המדינה, ומאפשרת להם לעבוד בעיר ולהמשיך ולקבל בה שירותים (אין לטעות, לא מדובר במחסומים מהירים יחסית כמו אלו שישראלים עוברים דרכם מהשטחים לישראל, אלא בתנאי צפיפות כמעט קבועים במחסום ובכבישים צרים ועמוסים המובילים אליו). אולם גם זה עשוי להתברר כמצב זמני, והתושבים חוששים מהיום שבו העיריה והרשויות יודיעו לפתע שהם אינם רואים בהם ירושלמים, ודרכם אל העיר תיחסם. ראש העיר ברקת כבר הציע שצה"ל יטול אחריות על האזור באמצעות המינהל האזרחי. אחרי ארבעה עשורים בהם ראתה ישראל בתושבים ירושלמים, מתעוררים סימני שאלה. אבל אם הם לא ירושלמים, מה הם כן? כל עוד האזור נחשב ירושלים על פי החוק הישראלי, לרשות הפלסטינית אסור לפעול שם, ואולם עיריית ירושלים ומשרדי הממשלה אינם עושים את המוטל עליהן על פי חוק. מי אמורים לדאוג עוד היום לחינוך, לתעסוקה ולביטחון האישי אצלם בשכונה?
קשה עוד יותר הוא מצבן של משפחות פלסטיניות ירושלמיות שבהן אחד או יותר מבני המשפחה הם תושבי שטחים, המורשים להתגורר עם שאר בני המשפחה בירושלים מתוקף אישור מהצבא. אישור נכסף זה מותנה בחידוש מעת לעת, ואינו מקנה להם זכויות בסיסיות בתחומים כמו בריאות ורווחה, או אפילו את האפשרות לנהוג בעיר. ילדים גדלים בבתים אלו בידיעה שייתכן שבעתיד לא יחודש האישור, ואבא או אמא יצטרכו לעזוב לשטחים. במצב כזה, עזיבה של כל המשפחה לשטחים תוביל לשלילת המעמד של שאר בני המשפחה ולניתוקם המלא מהעיר.
בתחתית המדרג מצויים מי שאפילו שלא מקבלים אפילו אישור זמני מהצבא להתגורר בירושלים. מי שנסעו לחו"ל לצורכי עבודה או לימודים וקיבלו מעמד במדינה אחרת, ישלל מעמדם בישראל והם יוכלו לבקר רק עם ויזת תייר, שלא מאפשרת להתגורר או לעבוד בעיר הולדתם. אחרים, שנולדו בירושלים, נישאו לתושבי/ות השטחים ועברו להתגורר עמם שם, יאלצו להתמודד עם שלילת תעודת הזהות שלהם והפיכתם לתושבי שטחים שהעיר סגורה בפניהם. ירושלמי/ות שנישאו לתושבי שטחים והקימו משפחה בוחרים לעתים להתגורר בנפרד. הבעל מתגורר לבדו בבית המשפחה שבשטחים – לעתים מרחק של עשרים דקות נסיעה מהעיר ולעתים רחוק הרבה יותר – בעוד האישה מתגוררת עם הילדים בבית הוריה שבירושלים, ובסופי שבוע נוסעת עם הילדים להיות עם בעלה. אם תבחר לקבוע את ביתה בשטחים, ישלל מעמדה וישללו זכויותיה. היא לא תוכל אפילו לבקר את הוריה בביתם.
השייכות הברורה של אזרח למדינתו מעניקה לנו את הביטחון בזכויותינו הבסיסיות. היא מאפשרת לנו לקבל החלטות כגון מעבר דירה, בחירת בן זוג ונסיעה לחו"ל מבלי לחשוש שהדלת נסגרת מאחורינו ואין דרך חזרה. המדיניות הישראלית הממושכת מעמידה בסימן שאלה את השייכות של ירושלמים פלסטינים לעירם ולבתיהם, ומערערת את ההגנה הזו שרובנו נהנים ממנה מידי יום מבלי לתת על כך את הדעת. ממשלת ישראל בחרה לספח את ירושלים המזרחית תוך הפרת המשפט הבינלאומי, בחרה להשאיר את התושבים במעמד נחות ופגיע, ובחרה להקים חומה עם כל ההשלכות שבדבר. חובה עליה לנקוט מדיניות אחרת, ראויה, המעניקה לתושבים את כלל הזכויות המגיעות להם על פי החוק הישראלי והמשפט הבינלאומי, להימנע מהפקעת מעמד התושבות שלהם, ולהעניק לשליש מהירושלמים מעט ודאות.
