"חזרתי מסיור עם עמותת רגבים בנגב. אני מזועזע ממה שראיתי. הנגב – אין אותו יותר. הבדואים השתלטו על כולו. בכוח הזרוע, בעבריינות חסרת בושה, בחוצפה שנענית בפחד והנמכת קומה, לקחו הבדואים את כל הנגב". במלים אלה נפתח סטטוס קצר שפרסם אברי גלעד בדף הפייסבוק החדש שלו בסוף השבוע האחרון. תוך זמן קצר זכה הסטטוס לאלפי תגובות והתייחסויות, רבות מהן תומכות, מעטות מתנגדות.
למה לא הגבת לו? הקשתה חברה יהודיה, שרגישה לגזענות ויודעת שאני בקיאה בנושא. על מה אגיב, עניתי לה. הרי שנים שנבטי גזענות ושנאה צומחים בחברה הישראלית בלא מפריע. שנים שמוסדות המדינה מנהיגים ביד רמה מדיניות מפלה ומקפחת כלפי האוכלוסייה הערבית, תוך שהם מכנים אותה "איום בטחוני ודמוגרפי". שנים שאירועי הסתה וגזענות מתרחשים בבית המחוקקים הישראלי, בחצרות רבנים שקוראים שלא להשכיר דירות לערבים, ובבידוק ביטחוני מתייג ומשפיל שהוא מנת חלקם של כל האזרחים הערבים, אך ורק בשל מוצאם. מה מיוחד כל כך בגזענות של אברי גלעד שאני אמורה להתייחס אליה?
ובכן, לטובת אותה חברה ואנשים כמוה, שמוקיעים גזענות, ורוצים לדעת את העובדות הנה כמה מהן בתמצית:
מה שמכונה ה"פזורה הבדואית" הוא 35 כפרים לא מוכרים בנגב הצפוני, במתחם שבין באר שבע, ירוחם, ערד ודימונה, שכל שטחם מסתכם בכ- 3% משטח הנגב. הכינוי "פזורה" משרת היטב את הדימוי של הבדואים כנוודים, אבל האמת היא שהם הפסיקו לנדוד כבר בשלהי המאה ה-18, ורוב הכפרים הלא מוכרים יושבים במקומם עוד מהימים שלפני קום המדינה. הכפרים האחרים נוצרו כאשר הממשל הצבאי העביר בכפייה קהילות שלמות ממקום מושבן המקורי. אלה וגם אלה הם אזרחי המדינה, שחיים ללא חיבורים למים, מסתייעים בגנראטורים במקום חיבור לחשמל, ומתפרנסים בדוחק מחקלאות בסיסית.
כפר לא מוכר בנגב לא נראה כמו קיבוץ. לא תראו על הכביש שילוט שמכוון אליו, אין בו תשתיות, אין שער בכניסה ואף לא גגות רעפים. השדות מושקים במי גשמים בחורף, בקיץ הם מצהיבים ומשתלבים בנוף המדברי. בעיניים יהודיות זו נראית כמו התיישבות מפוזרת, חסרת ארגון. אבל העובדה היא שהקהילות שיושבות בכפרים הלא מוכרים לא זזות מהם. העובדה היא שהבדואים יודעים ביניהם, איזו אדמה שייכת למי. עוד עובדה היא שתושבי הכפרים הלא מוכרים הציגו לרשויות תוכנית אב, שהכינו ביחד עם מתכנני עמותת "במקום", הכוללת גבולות ברורים לכל 35 היישובים הלא מוכרים.
בכפרים הלא מוכרים גרים לא רק רועי צאן או פלאחים. גרים שם גם רופאים, עורכי דין, מורים. גם הם רוצים איכות חיים. גם הם רוצים להרגיש אזרחים שווי זכויות. והם יודעים היטב מה קורה סביבם. הם רואים כמה יישובים ליהודים הוקמו סביבם, עם ועדות קבלה שיבטיחו שאף ערבי לא יוכל לגור בהם. הם יודעים שחוות הבודדים המשגשגות, עם הגבינות והיין והתיירות האקולוגית, קיימות רק משום שבמינהל מקרקעי ישראל מעדיפים לחלק אדמות במתנה, ובלבד שיימסרו ליהודים. הם יודעים שהכפרים הבדואים הלא מוכרים צפופים פי כמה מהישובים היהודיים, ובכל זאת הממשלה מעדיפה להקים ישובים יהודיים חדשים במקום להכיר בישובים הבדואים הקיימים.
אחרי עשרות שנים של אפליה וקיפוח, הקהילה הבדואית מוכנה לשינוי. היא משכילה יותר, ויש בה נכונות גבוהה יותר להשתתפות אזרחית ולדיאלוג בונה עם הרשויות והחברה הישראלית כולה. מדיניות ממשלתית שכל תכליתה היא לצמצם את שטח המחיה של הקהילה הבדואית, תוך גדיעת מקורות הפרנסה שלה – תניב רק עוד עוני, תסכול וניכור. פיתוח הנגב לא יוכל לקום על חורבות הכפרים. הוא יתאפשר רק כאשר הבדואים יוכלו להיות בו שותפים מלאים.
הכותבת היא עו"ד, ראש תחום זכויות האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב באגודה לזכויות האזרח
