גיל גן-מור
המחסור המצטבר בדירות הוא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים לעליית מחירי הדיור, והגדלת היצע הדירות היא צעד מתבקש. אלא שההחלטה הגורלית באמת שמונחת לפתחם של שר השיכון והממשלה אינה אם להגדיל את היצע הדירות, אלא איך, למי ולאיזו מטרה. שחרור קרקעות לבנייה, הסרת חסמים וזירוז הביורוקרטיה של קבלת היתרי הבנייה – כל זה טוב ויפה, אך ללא רגולציה מתאימה שתבטיח דיור הולם לכל שכבות האוכלוסייה, נמשיך לראות איך בעתודות הקרקע המעטות שלנו ימשיכו לבנות עוד דירות גדולות ויוקרתיות.
לפי מחקר של ד"ר גילת בן-שטרית, שטחה הממוצע של דירה חדשה היה ב-2008 לא פחות מ-182 מ"ר, לעומת 50 מ"ר בשנות ה-50. הבנייה החדשה, לרבות תהליכי התחדשות עירונית, שבהם הורסים דיור בר-השגה קיים בלי חשיבה על ההשלכות, תמשיך לדחוק משפחות מהפלח הבינוני-נמוך לשוליים, ולחזק את המגמה של ערים קוטביות, שבהן שכונות לאמידים בלבד לצד "סלאמס" לבעלי הכנסה נמוכה.
יש הטוענים כי כל אחד צריך לגור איפה שהוא יכול, אך זו חוכמה קטנה לשלוח את עניי תל אביב לרמלה ואת עניי רמלה ליישובי הפריפריה. במקום לטפל באי השוויון, נחריף את הפערים החברתיים וניצור כיסי מצוקה, שינציחו את המצב לשנים רבות.
לכן, ההחלטה הגורלית באמת המונחת לפתחה של הממשלה אינה הגדלת היצע הדירות, אלא בחירת החזון שלה עבור החברה הישראלית. האם תהיה זו חברה השואפת לצמצום הפערים החברתיים ולשוויון הזדמנויות, חברה שבה ערים פלורליסטיות שמעניקות שירותי חינוך, תרבות ובריאות טובים לתושבים בכל רמות ההכנסה, או חברה קוטבית, שבה איים מסתגרים ומופרטים של עושר במרחב, שנעשה עני יותר ודל יותר בשירותים ובתשתיות? אם שר השיכון מעוניין בשינוי חברתי אמיתי ולא רק בהפחתה זמנית של הלחץ הציבורי, עליו לנקוט בפעולות הבאות:
צעדים אלה, אם יינקטו, יוכיחו לציבור כי הממשלה פועלת לא רק לבלימת עליית מחירי הדיור, אלא גם לבלימת הסגרגציה וההדרה החברתית, לצמצום הפערים החברתיים וליצירת מרחב שוויוני יותר.
הכותב הוא עורך דין באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לקידום דיור בהישג יד בישראל
המאמר פורסם באתר TheMarker ב-2.12.10
