חגי אלעד
האנשים הסמויים מהעין
להיות סוהר – זה אינו בדיוק המקצוע הכי נחשק כאן. הסוהרים הם אלו הבאים במגע יומיומי עם האנשים שהחברה החליטה להרחיק ולכלוא. להיות אסיר משמעו להיות במצב בו הפוטנציאל לפגיעה בזכויותיך כאדם הוא אדיר; בין שימוש בכוח לאמפתיה, בין ענישה לשיקום, הסוהרים הם אלו שבמעשיהם יקבעו בפועל האם בין כותלי הכלא כבוד האדם יישמר או יהיה למרמס.
צוערי שירות בתי הסוהר שניספו בשריפה בכרמל היו אזרחים שהחליטו לבחור במקצוע שמשמעו להיות במקום ממנו אנו מעדיפים להסיט את מבטנו; הם הוזעקו לכלא דמון על מנת לסייע בפינוי הכלא מהאסירים בו – כדי לשמור על חייהם של מי שהאדישות לגורלם היא נחלת רבים. בשריפה בכרמל אין כמעט רגעים של חסד, אבל ההכרה במשמעות שמאחורי הזעקתם של הצוערים לדמון היא רגע כזה, ואולי תימצא בו מעט נחמה. יהי זיכרם ברוך.
העולם כולו נגדנו
יוון, בולגריה, טורקיה, קפריסין, רוסיה, מצרים, אזרביג'ן, ספרד, קרואטיה, צרפת, ירדן – וזו רשימה חלקית – אלו המדינות שכבר שלחו לנו עזרה, או הציעו לסייע. אז אולי לא כל העולם נגדנו? ואולי לא רק בשעת אסוננו אפשר שמדינות קרובות ורחוקות יפתחו את הלב עבורנו, וישלחו לנו לא רק הבטחות או דברי נחמה, אלא סיוע ממשי? מי היה מאמין שכבאים מבולגריה ומטוסים מטורקיה, אליה אפילו לא פנינו בבקשת עזרה, יסייעו לנו להיאבק בלהבות בכרמל?
ואילו ידעה הממשלה להתנהל בין העמים במעט פחות חמצמצות חשדנית – מה היה אז? כמה רצון טוב וסולידריות אנושית יש בעולם – ואיזו החמצה היא שבמקום להנהיג את ישראל כדי שנהיה יותר חלק מהעולם, אנו הולכים ומקצינים, הולכים ומתרחקים.
אפשר לנסות ולהמר, כמה ימים יחלפו מכיבוי הלהבות בכרמל ועד שיסבירו לנו שוב שכולם נגדנו, שאסור לקחת סיכונים כי אנחנו לבד, שצריך לגרש מכאן את הזרים, "להיפרד" מהערבים, לקנות עוד נשק ולבנות חומות עוד יותר גבוהות. אילו רק היתה לנו מנהיגות שחולמת קצת פחות על "היפרדות" וקצת יותר על היותנו – אנחנו, שכנינו, וכל מי שחי כאן – חלק מהאנושות.
מה שהיה הוא שיהיה?
לדאבון לב, אסונות לאומיים היו ויהיו; חלקם בידי שמיים, וחלקם בידי אדם. להבדיל, היכולת להתמודד איתם – כולה בידינו. יש קשר רציונאלי בין מחדלים בניהול שירותים חיוניים לבין קריסתם, בין החלטות שלא לתעדף שירותים חיוניים לבין אי תיפקודם. וכשישראל, מקום 47 בדירוג העולמי של תמ"ג לנפש, נזקקת לסיוע מבולגריה (מקום 85) וירדן (מקום 141) נחשף חוסר ההגינות בהקצאת המשאבים במדינה.
לא רק שרשת הביטחון החברתית נשחקה עד דק – ויעידו על כך מדדי העוני ואי השיוויון – אלא שגם שירותי כבאות מתפקדים אין, נמל התעופה מתנהל ברמת בטיחות של העולם השלישי, ונדרש אסון רכבות מחריד כדי שעניין כמו הפרדה מפלסית יזכה לקבל מידה של קדימות. אף אחד מהדברים הללו אינו גזירת גורל. כל אלו הם תוצאה של הכרעות פוליטיות, ואת מנהיגינו אנו בוחרים. האם שוב, מה שהיה הוא שיהיה? או שמהאסון הלאומי בכרמל תקום מחאה אזרחית גדולה שתדרוש מהממשלה לראות אותנו, את כולנו, ולהשקיע בהיבטים הפרוזאיים של שמירה על כבודנו וחיינו? מניסיון העבר, אין מה לסמוך על הממשלה שתעשה זאת מעצמה – אבל למרבה המזל ההתעקשות על עתיד הגון שכזה אינה תלויה בה: היא בידינו.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-7.12.10
