עו"ד טלי ניר
ישראלים לא אוהבים להיות פראיירים, אומרים שזה ב-DNA שלנו. אולם, כשבוחנים מה קרה כאן בעשור האחרון מבחינת הכיס של כל אחד מאיתנו, ומבחינת מה שהממשלה מאפשרת לנו, עולה השאלה האם, כציבור, אנו ערים ודואגים לזכויותינו?
משרד החינוך פרסם בשבוע שעבר כי בעשור האחרון קוצצו 250 אלף שעות לימוד, שמתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100 אלף. זוהי המחשה מספרית נוספת לקריסת מערכת החינוך, שהביאה לכך שחינוך איכותי ניתן כיום רק למי שיכול ומוכן לשלם על כך.
באופן דומה, במערכת הבריאות קוצצו שירותים ותרופות רבים, והתוצאה היא עליה של כ-30% בהוצאה הפרטית על בריאות. בפריפריה ובקרב עניים וקשישים מתרבים המקרים של ויתור על שירותים רפואיים חיוניים בשל חוסר יכולת לשלם.
בתחום הדיור אין מה להרחיב – כמעט בלתי אפשרי כיום לקנות בישראל דירה. אם אנחנו מובטלים, אין שום סיכוי לקבל הכשרה תעסוקתית מהמדינה. וגם אם אנחנו עובדים, אף אחד לא מפקח שלא גוזלים את הזכויות הסוציאליות שלנו.
זה לא מקרה. זו מדיניות הממשלה, המייבשת כבר שנים ארוכות את המערכות הציבוריות שאמורות לדאוג לנו ומדרדרת את השירותים החברתיים. למרות המסים הגבוהים שאנו משלמים מעדיפה הממשלה להשקיע באינטרסים מסוימים בלבד, ולהניח שנקנה בכספנו את מה שהמדינה לא דואגת לאפשר לנו.
האסון בכרמל הוא דוגמא מצמררת במיוחד, שמדגימה לאן יכולה להוביל מדיניות שאינה מקצה די משאבים לשירות ציבורי חיוני.
בהסתכלות רחבה, התוצאות של מדיניות הממשלה ברורות – הן כשבוחנים את איכות וכמות השירותים האזרחיים והן כשרואים את השיא שהגענו אליו בפערים החברתיים. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, אחד מכל ארבעה ישראלים חי בעוני: פי שניים מהממוצע במערב. רמת אי השוויון בינינו היא הגבוהה ביותר בין המדינות המפותחות.
המצב הקשה הזה צריך להדאיג את כולנו. ואכן, מתברר שרובנו עדיין מאמינים בסולידריות חברתית: לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בשבוע שעבר, 82% מהישראלים סבורים שיש לתת טיפול רפואי חינם גם לחולה שאין לו שום ביטוח רפואי. 79% גורסים שכדי לשמור על הדמוקרטיה, ישראל חייבת להשקיע כסף במערכת החינוך באזורי מצוקה, גם על חשבון נושאים אחרים.
רובנו מבינים שהפגיעה בזכויות חברתיות של כל כך הרבה אנשים פוגעת בדמוקרטיה – כשאנשים עסוקים בהישרדות פיזית, לא מעניין אותם אם חופש הביטוי מוגבל או אם המשטר הופך לאנטי דמוקרטי. כשאנשים אינם משכילים, הם אינם יכולים להשתתף באמת בחיים הפוליטיים, כי אין להם מושג במה מדובר. התפרקות מדינת הרווחה היא הדרך המהירה לעריצות המיעוט שיש לו. וישנה כמובן גם הסיבה שצריכה להדאיג אף את הקפיטליסטים שבינינו: מחקרים רבים מצביעים על כך שכשאי השוויון גדל, צמיחת המשק נפגעת.
זכויות אינן עניין פוליטי, אלא עקרון שמשמעו חובת המדינה לאפשר לתושביה להתפתח ולחיות בכבוד. היום יותר מתמיד יש לדרוש חזרה לעקרון הזה. בשביל זה יש לנו מדינה.
ביום שישי הקרוב יצוין בעולם יום זכויות האדם הבינלאומי, ובתל אביב מארגנת האגודה לזכויות האזרח את מצעד זכויות האדם השנתי השני, בו ייקחו חלק יותר ממאה ארגונים לשינוי חברתי וצפויים להשתתף בו אלפים שאיכפת להם. אם אתם מאמינים שהדרישה לשמור על הזכויות שלנו צריכה להדהד, זו ההזדמנות שלכם לצאת לרחוב ולומר שלא נמשיך להיות פראיירים.
המאמר פורסם ב-7.12.10 בידיעות אחרונות
