עאוני בנא
רעידת אדמה בעוצמת 13 בסולם הדיכוי פקדה את ישראל באוקטובר 2000. מרכז הרעידה התחולל שם, בירושלים המזרחית, בעזה ובגדה המערבית, והיא הורגשה חזק כאן, בכל היישובים הערבים בישראל.
למרות שעשר שנים עברו, מראות החורבן וההרס שזרעה הרעידה ההיא עדיין ניכרים בכל פינה. מי שצריך היה לשקם את ההרס לא נקף אצבע. במקום זאת, הוא השקיע את מיטב מרצו בפרויקט אומלל: שכאן לא יורגשו יותר רעידות אדמה, שמתרחשות מדי פעם שם. פרויקט זה נידון מראש לכישלון באשר הוא מנוגד לכללי הטבע. שהרי כאן ושם נמצאים על אותו קו שבר. כל תזוזה שם תעורר בהכרח הדים כאן.
אין דרך לנתק את הקשר בין שתי נקודות לאורך אותו ציר מועד לתזוזות. במקרה זה גם גדרות ואמצעים טכנולוגיים לא עוזרים. כל ניסיון כזה הוא התגרות בחוקי טבע בסיסיים, הנושא פוטנציאל נפיץ במיוחד. מכאן שהשאלה היחידה שצריך לעסוק בה כאן היא איך מתמודדים עם ההדים, קשים ומורכבים ככל שיהיו. כך זה ברעידת אדמה מעשי ידי הטבע וכך זה, שבעתיים, ברעידת אדמה מעשי ידי אדם, כמו זו שהכתה בנו באוקטובר. לכך מתווסף מרכיב מרכזי של קבלת אחריות, גם מוסרית וגם פלילית, לא רק על שיקום ההרס, אלא גם – ובעיקר – על המעשה ותוצאותיו.
ובכן – האדמה לא רעדה מאליה באוקטובר. מישהו הרעיד אותה וגרם למותם של 13 צעירים ערבים. אלה לא מצאו את מותם לאחר שנלכדו מתחת להריסות בניינים שקרסו. הם נהרגו מירי של שוטרים ואנשי ביטחון של מדינת ישראל, בה הם אזרחים.
זו הדרך שבה בחרה מדינת ישראל להתמודד עם הדי הרעש: לנסות לנתק מיעוט מזהותו, ממי שהוא, ולבלום בכוח האש את קול מחאתו. זו הדרך בה נקטה ישראל כלפי אזרחיה שלה, שיצאו לרחובות בשל זיקתם הטבעית והבלתי ניתנת למניעה עם מי שחולקים איתם לאום, שפה ומורשת.
אבל מסתבר שבאוקטובר אלו היו רק יריות הפתיחה: מגמת מחיקת הזהות הלאומית והתרבותית של הערבים אזרחי ישראל רק הואצה מאז, תוך שהיא לובשת צורות רבות ומגוונות. יעידו על כך אינספור החוקים והצעות החוק מהשנים האחרונות, שנועדו לכפות על האזרחים הערבים ערכים ציוניים וסמלים יהודיים כתנאי למימוש זכויות יסוד, בין השאר בתחום הדיור והחינוך. כך גם הניסיונות החוזרים והנשנים לעגן בחוק מבחני נאמנות למיניהם ואיסורים פליליים על ביטויים של מחאה, כולל ציון הנכבה. ולכל אלה מצטרף גל החלטות ויוזמות, המת?נות הטבות כלכליות בשירות צבאי/לאומי או המבקשות להחליף את השמות הערביים בשילוט הדרכים בשמות עבריים.
דרך התמודדות זו – של ביטול האחר והשונה – היא אנטי-דמוקרטית. בדמוקרטיה שמורה למיעוט הזכות לחיות את זהותו, לשמרה ולטפחה, מבלי שהדבר יפגע במעמדו ובזכויותיו במישור האזרחי והפוליטי. שמורה לו גם הזכות למחות. אי לכך, מדינה שפועלת בכל כוחה ומ?רצה למחיקת זהותו של מיעוט החי בתוכה לא יכולה להיות דמוקרטית. יתרה מזאת, היא מבזבזת ומשחיתה את זמנה ואת משאביה היקרים לריק. שכן ובדומה לתופעות טבע, עדיין אין חוק ואין גדר שבכוחם לנתק אדם מזהותו ומזיקותיו הטבעיות. זה נכון לגבי כל מיעוט וזה נכון במיוחד לגבי המיעוט הערבי בישראל, הנאחז בכל מאודו בזהותו.
