ראויה אבורביעה
האם עשר שנים הן תקופה מספקת למדינה כדי להפיק לקחים מאירועי העבר? או שאולי הזיכרון הקולקטיבי קצר מדי ועשור הוא רק נקודת ציון שולית ונשכחת ב-62 שנות קיום? האם 13 מתים זה מספיק כדי להתעורר, או שמא צריך 130 או אולי 1,300 מתים כדי להתפכח?
10 שנים, 13 הרוגים, והמדינה לא למדה דבר.
כל אזרח ערבי זוכר היכן הוא היה באוקטובר 2000 כאשר המשטרה וכוחות הביטחון ירו באש חיה לעבר מפגינים ערבים והרגו אותם בדם קר. זה אחד האירועים המכוננים בחייו של כל פלסטיני שחי במדינת ישראל, מסוג האירועים שנחרתים בזיכרון האישי והקולקטיבי ומשפיעים על הוויית האזרחות של הפלסטינים במדינת ישראל.
עשור חלף מאז ונדמה שלא רק שהמדינה לא למדה דבר מאירועי הדמים של אותו אוקטובר ארור, אלא שבאמצעות פעולותיה המתמשכות בנגב היא עלולה להביא להסלמה שתביא לאירועי אוקטובר הבאים.
אני זוכרת היכן הייתי באוקטובר 2000. אך אני מבועתת מהמקום שבו אנו נמצאים כיום, עשור אחרי ועיניי הרואות ממאנות להאמין. מלבד הזירה, דבר לא השתנה. משטרת ישראל וכוחות הביטחון הם אותם השחקנים, האזרחים הערבים הם האויבים. והגישה היא עדיין הבסה עד חורמה.
חמש פעמים הוחרב כליל כפר אל-עראקיב ההיסטורי שבנגב. חמש פעמים פשטו 1,500 שוטרים ואנשי כוחות הביטחון על הכפר והחריבו כליל את 40 בתיו, תוך פינוי של יותר מ-300 תושבים, מרביתם זקנים וטף. זאת הם עשו תוך שימוש בנשק חם, רימוני הלם, קסדות ומגנים, כאשר פרשים רכובים על סוסים, מסוק ברקע והבולדוזרים מחריבים.
אל-עראקיב הוא אחד מ-37 כפרים בדואים שהמדינה מסרבת להכיר בהם. 37 כפרים שבהם מתגוררים למעלה מ-80 אלף איש ללא זכויות בסיסיות שלהן זכאי כל אזרח בישראל: קורת גג, חשמל, מים, חינוך, בריאות, ואת הזכות הדמוקרטית לבחור את נציגיהם לשלטון המקומי.
חרף המלצות ועדת אור, שקבעה כי יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים וכי מעניינה של המדינה לפעול למחיקת כתם האפליה של אזרחיה הערבים על צורותיה וביטויה השונים, ממשיכה המדינה בשלה. לא זו בלבד שהיא לא מספקת שירותים לתושבי הכפרים הבדואים, אלא מחריפה את צעדיה ביחסה אל אזרחי המדינה הערבים ומתייחסת אליהם כאל אויבים מסוכנים שיש להביסם.
המדיניות הברוטלית וההרסנית של רשויות המדינה נגד אזרחיה ותושביה מערערת את יסודות הדמוקרטיה וזכויות האדם ופוגעת בזכויותיהם הבסיסיות של מאות אזרחים ישראלים ? נשים, גברים וטף. תושבי אל-עראקיב ושאר הכפרים הבלתי מוכרים אינם פולשים ואינם פושעים. כל רצונם הוא להמשיך ולגור על האדמות שבבעלותם, שבהן חיו עוד מהשנים שלפני קום המדינה.
אם המדינה לא תתעשת ולא תאמץ מדיניות המבוססת על הידברות והכרה בזכויות האזרחים הערבים על אדמתם ההיסטורית בנגב, אירועי אוקטובר 2000 יחווירו לעומת אוקטובר 2010.
הכותבת היא עורכת דין במחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר העוקץ ב-17.10.10
