ליזה רוזובסקי
הרמוניה עולמית אינה שווה דמעה של ילד. מלים אלה נכתבו על ידי דוסטויבסקי ברומן האחרון שלו, "האחים קרמזוב". זה היה במאה ה-19, לפני שהעולם חווה את הפשעים המפלצתיים של המאה ה-20, כשהמושג "זכויות אדם" עוד לא היה באופנה ואפשרות הקמת ארגון האומות המאוחדות כלל לא עמדה על הפרק.
מילים אלו עומדות היום בבסיס התפישה ההומניסטית, המקדשת את האדם ואת עושרו הרוחני, הרואה באדם תכלית ולא אמצעי, והמתייחסת לילדים ולבני נוער כאל בני האנוש הראויים והזקוקים יותר מכל להגנה ולטיפוח. במסגרת תפישה זו, טובתו של האדם בכלל, ושל הילד בפרט, בהיותו פגיע וחסר ישע, היא ערך עליון.
תפיסה זו מעוגנת היום, בין היתר, באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד ובחקיקה של רוב מדינות העולם, ביניהן ישראל. אולם כשמדובר בפלסטינים תפישה זו נוטה להתפוגג.
לפני כשלושה שבועות נודע, שלאחר עבודת מטה מאומצת ודיונים רבים החליט אלוף פיקוד המרכז לקצר את תקופות המעצר של קטינים פלסטינים. החל מ-1 באפריל 2013 אי אפשר יהיה להחזיק ילד בן 12 במעצר במשך עד 8 ימים, ללא ביקורת שיפוטית, כפי שקובע כיום החוק. ילדים עד גיל 14 יוכלו לבלות במעצר ראשוני עד 24 שעות או עד 48 שעות במקרים מיוחדים – פי שניים מתקופת המעצר המקסימלית שחלה על ילדים ישראלים בגיל הזה. השינוי אינו מבטא מחווה של רצון טוב: הוא אירע בעקבות תהיות שהעלו שופטי בג"ץ בעניין תקופות המעצר המופרזות והמפלות שהוחלו על קטינים פלסטינים, במסגרת דיון בעתירות של האגודה לזכויות האזרח, הוועד הציבורי נגד עינויים, ארגון "יש דין" ומשרד האסירים הפלסטיני.
עד לשנים האחרונות החוק הצבאי בגדה כלל לא הפריד בין ילדים למבוגרים, בין קטינים לבגירים. ב-2009 נעשה צעד סמלי אך חשוב: הוקם בית משפט צבאי לנוער וחלק מהשופטים עברו הכשרה מיוחדת המאפשרת להם לשפוט בני נוער. ב-2011, בעקבות פניות האגודה לזכויות האזרח, בא תיקון חשוב אך סמלי נוסף: גיל הבגירות של הפלסטינים הועלה מ-16 ל-18.
גם עכשיו, לאחר כל השינויים החשובים האלה, החקיקה הצבאית כמעט ואינה מקנה הגנות מיוחדות לקטינים: ילדים בני 12 יכולים לרצות (ואף מרצים) עונשי מאסר בפועל. תקופת ההתיישנות של עבירות שביצע קטין פלסטיני ושמוגדרות כ"עבירות ביטחון", שווה לתקופת ההתיישנות על עבירה שביצע מבוגר. חשוב לציין, שרשימת עבירות הביטחון בחוק הצבאי ארוכה לאין ערוך מזו שבחוק הישראלי ושנכללות בה, בין היתר, עבירות כגון השתתפות בהפגנה שלא קיבלה אישור צבאי ויידוי אבנים.
אך הפגיעה הבוטה והמשמעותית ביותר בזכויותיו של הילד ובכבודו נעשית, דרך קבע, בשלבי המעצר והחקירה: בני הנוער, החשודים בדרך כלל ביידוי אבנים, נעצרים באישון ליל, לאחר פשיטה וחיפוש בבתיהם. ידיהם נקשרות מאחורי גבם באזיקונים, עיניהם מכוסות. הם מובלים בגי'פ למחסום או לבסיס צבאי ומבלים שם שעות ארוכות, לעתים ללא אוכל או שתייה, עד הבאתם לתחנת המשטרה. מדיווחי קטינים רבים עולה, כי קללות, איומים ולפעמים מכות הם חלק כמעט בלתי נפרד מהחוויה.
החוק הצבאי אינו מעניק לקטינים הפלסטינים זכות לנוכחות הורה בחקירתם ואינו מחייב את הרשויות לערוך תיעוד קולי וחזותי של חקירות הקטינים. זכויות אלה מוענקות לקטינים ישראלים מתוקף חוק הנוער. אמנם, בחלק מתחנות המשטרה בשטחים יש פרקטיקה של תיעוד חקירות, ובמקרים נדירים במיוחד ילדים פלסטינים גם זוכים לכך שהוריהם יהיו נוכחים בחקירתם, אך הדברים נעשים "באופן וולונטרי" ונתונים לחלוטין לשיקול דעתם של החוקרים.
כך יוצא שברגעים הקריטיים והרגישים ביותר – רגעי ההלם הראשוני בעקבות המעצר, הרגעים שבהם מוכרע גורלם – הקטינים הפלסטינים החשודים נותרים נטולי תמיכה נפשית, חסרי אונים ובודדים לגמרי אל מול המערכת האימתנית.
מיותר לציין, שבשטחים אין מה לדבר על מסגרת של טיפול ושיקום, שנחשבת במערב ובישראל לחלופה הרצויה של עונש מאסר לקטינים. יכול להיות, שבנסיבות של כיבוש, כאשר המערכת השלטונית נתפשת על ידי האוכלוסייה כעוינת בהגדרה, קיומה של מסגרת כזאת אינו אפשרי. אך התוצאה של המצב היא שנער פלסטיני שהורשע (וזה קורה בכ-99% מהמקרים) ירצה במקרים רבים עונש מאסר בפועל, ללא התחשבות בהשלכות הבריאותיות, הנפשיות, החברתיות והחינוכיות שהכלא טומן בחובו.
מאות אלפי ילדים פלסטינים נולדו בגדה לאחר הכיבוש והספיקו להתבגר ולהתעצב. לאורך שנות הדור הללו הם עומדים מול מערכת משפטית, שבעבורה טובתם משנית, לעומת הסכנה שהם נושאים בחובם בעבורה.
אין ספק כי על המדינה לפעול למניעת טרור ולהצלת חיי אדם, בין השאר באמצעות הכלים הניתנים לה במסגרת המשפט הפלילי. הדבר לא נתון לוויכוח. השאלה היא אם מעצר אלים ופוגעני של נער שחשוד ביידוי אבנים "בתאריך שאינו ידוע לתביעה" תורם ולו במאומה למטרות הנעלות הללו? האם החזקתו של ילד בן 12 במעצר במשך 48 שעות מבלי לאפשר לו לראות שופט מונעת טרור? האם אי תיעוד של חקירות עוזר לשמור על ביטחון המדינה? האם קטינים פלסטינים אינם ראויים להגנות, הניתנות לקטינים ישראלים, החיים אף הם בשטחים?
אם הרמוניה עולמית אינה מצדיקה דמעה של ילד, ודאי שסיסמת "שיקולי הביטחון" אינה מצדיקה התאכזרות חסרת תוחלת לילדים. נראה שאחרי 45 שנות שלטון צבאי בגדה הגיע הזמן שהחוק הצבאי ומערכת המשפט הצבאית יחילו על קטינים פלסטינים את כל ההגנות הראויות.
הכותבת היא דוברת מחלקת שטחים באגודה לזכויות האזרח
פורסם באתר הארץ ב-7.1.2013
