ליזה רוזובסקי
שני הסרטונים שפורסמו באחרונה, מחברון ומכפר קדום, שבהם נראים חיילי צה"ל נסוגים מפני פלסטינים שמיידים לעברם אבנים, הפעילו את מכונת ההצהרות המתלהמות והאלימות ששומנה היטב לקראת הבחירות. בעוד ראש האופוזיציה מציע "לרענן" את הוראות הפתיחה באש, כי "האינתיפאדה בפתח וצריך לשדר עוצמה בשטח", בא שר הפנים ויוצא בקריאה זהה לקבינט הביטחוני. עוד זה מדבר, וכבר בא שר החוץ ומכריז כי שוטר פלסטיני שיכה חייל צה"ל, דינו מיתה.
"המבוכה", שנגרמה לצה"ל על-ידי החיילים שבחרו לברוח במקום לירות אילצה את הצבא לתחקר. מהתחקירים הראשוניים עולה, קודם כל, שהייתה זו בכלל טעות לשלוח את החיילים למשימות בתקופה רגישה זו. אם כבר נשלחו, היה על המפקדים הבכירים להצטרף אליהם. ואם כבר נקלעו לסיטואציות הקשות – היה עליהם להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. כך קובעים התחקירים, שנערכו במהירות שניתן רק לחלום עליה במקרים בהם החיילים דווקא אינם בורחים, אלא יורים ופוגעים בפלסטינים.
במקביל, נאלץ צה"ל לגונן על מדיניותו המאופקת בגדה ולהסביר לדרג המדיני שבכל זאת, לירות על מפגינים לא חמושים – זו בעיה. הטיעונים שמובאים להגנת "מדיניות ההכלה" הם תועלתניים – איפוק מבטיח שקט. זוהי, ללא ספק, נקודה חשובה, אך מתפספסת כאן נקודה נוספת, חשובה לא פחות: בשורה התחתונה, צה"ל שולט בגדה המערבית ככוח כובש. ככזה, יש לו אחריות – גם כלפי המדינה ששלחה אותו למשימה, אך גם כלפי האוכלוסיה הנכבשת, הפלסטינים. האחריות הזו כוללת דאגה לטובתם של התושבים ושמירה על זכויותיהם, כאשר הזכות הבסיסית ביותר, הנעלה ביותר והחשובה מכולן: הזכות לחיים ולשלמות הגוף.
כשכל מבקר הוא בוגד
בימים אלה מלאה שנה להריגתו של מוסטפא תמימי, מפגין שיידה אבנים על ג'יפ של צה"ל במהלך הפגנה בכפר נבי סאלח ונפגע מפגיעת רימון גז שנורה עליו ממטול בכינון ישיר. חקירת מצ"ח בעניינו טרם הסתיימה. רק לפני כשלושה שבועות, בזמן מבצע "עמוד ענן", נהרגו שני צעירים פלסטינים בעימותים בין צה"ל למיידי אבנים, בחלחול ובנבי סאלח. כמעט מדי שבוע מסתיימות ההפגנות השבועיות בכפרי הגדה המערבית בפציעות של מפגינים. האירועים ה"שגרתיים" הללו, שאינם מצביעים על אסטרטגיה של איפוק מצד צה"ל, אינם זוכים להתייחסות כלשהי, כל שכן לגינוי, מצד בכירי המערכת הפוליטית.
התמודדות עם עימותים שפורצים בין חיילי צה"ל לתושבים פלסטינים לא חמושים, בין אם הם מתפתחים תוך כדי הפגנות ובין אם מתלקחים באופן ספונטני, צריכה להיעשות בכלים של אכיפת חוק וסדר, ובשום פנים ואופן לא להיגרר לכדי עימות מזוין. תושבי השטח הכבוש, גם אם הם מתנגדים לכיבוש ואינם סרים למרותו של הכובש, גם אם הם מיידים אבנים, אינם לוחמים שמותר להשתמש נגדם בנשק חם. השימוש בנשק שמור רק למקרים חמורים ויוצאי דופן, שבהם נשקפת לחיילים או לאזרחים סכנת חיים ממשית ומיידית.
האמירות האלימות והאימתניות, כגון אלה שנשמעו בימים האחרונים מפיהם של פוליטיקאים ישראליים בכירים, נתפסות כנורמה, כאשר הן מכוונות כנגד פלסטינים. מי שמעז לבקר ולהטיל ספק – מוכתר בדרך כלל כבוגד. הפעם היינו עדים למקרה יוצא דופן, שבו דווקא צה"ל הוא שנאלץ להכניס את ההתלהמות לפרופורציה.
העימות המזוין עם עזה, "העימות הדיפלומטי" (והאוטומטי) עם הרשות הפלסטינית בגדה ובכלל, שנים ארוכות של עימות ואיבה בדרגות שונות של חומרה ורצחנות, הדירו מהשיח הישראלי את הערך המוסרי הבסיסי ביותר – ערך קדושת החיים.
כך, חיילים שברחו ולא הרגו הופכים לאנטי-גיבורים, ל"תמונות מביכות" – במקום לשמש דוגמה להתנהגות אחראית במצב רגיש ומסוכן. כך, בשם הצורך המדומה "לא להתקפל", מלבים אלימות אוטומטית במקום לקדש סטנדרטים של שמירה על חיי אדם, שבמסגרתם ברירת המחדל היא הימנעות מאלימות מיותרת.
הכותבת, ליזה רוזובסקי, היא דוברת מחלקת שטחים באגודה לזכויות האזרח בישראל
