טלי ניר
הידיעות על סגירתה של תכנית ויסקונסין לוו בקריאות שבר שכמותן לא נשמעו מזה זמן רב. בעלי החברות הקבלניות שהפעילו את התכנית זעקו שעכשיו המובטלים "ייזרקו לרחוב". שר האוצר הגדיר את סגירת התכנית "שערורייה". הגדיל לעשות נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, שדרש להפעיל את תקנות שעת החירום כדי להמשיך בתוכנית ויסקונסין. ראשי המשק שלנו שכחו רק דבר קטן אחד: אנו חיים בדמוקרטיה. לפחות בינתיים.
תקנות שעת החירום מלוות את ישראל מיום הקמתה, בתחילה מתוך צורך, אולם כבר שנים רבות שהן כתם בלתי דמוקרטי בספר החוקים: התקנות עוקפות את הכנסת ומקנות לממשלה סמכויות מרחיקות לכת, שמאפשרות לה לבצע צעדים דרקוניים, עד כדי התעמרות באזרחים, מבלי לתת דין וחשבון ומבלי לאפשר לערער עליהם. גם במשרד המשפטים הבינו את זה ופועלים לקידום חקיקה אלטרנטיבית.
ההצעה המופרכת של לין מוכיחה שוב, שהכרסום בערכים דמוקרטיים עשוי לפגוע גם במקומות שלא העלינו על דעתנו. לפיכך כדאי להזכיר, כי תכנית ויסקונסין לא הופסקה עקב מתקפת טרור. היא הגיעה לסיומה המתוכנן לאחר תקופה ניסיונית, שאף הוארכה פעמיים. חברי הכנסת מועדת העבודה והרווחה, שמוסמכים לקבוע את עתיד התכנית, שמעו את העדויות ולמדו את המספרים והגיעו למסקנה שהתכנית הפקירה את המובטלים ופגעה בזכויותיהם הבסיסיות, ולכן אסור להאריך אותה.
במקום לחפש מסלולים "עוקפי מחוקק" כדי לכפות יוזמות כלכליות, מוטב שקברניטנו יתרכזו בהכנת תוכנית חדשה שתסייע באמת למובטלים להיחלץ ממעגל העוני, ולא רק לגריפת רווחים לחברות שמפעילות אותה.
בישראל חיים היום 1,651,300 עניים ובאחריות ממשלת ישראל לתת מענה למצוקתם. חלק מהאמנה החברתית שלנו היא לאפשר קיום בכבוד לכולנו, והמשמעות היא גם לאפשר לכמה שיותר תושבים להשתלב בשוק העבודה. באמנות בינלאומיות, גם כאלה שישראל חתומה עליהן, הוכרה "הזכות לעבודה" של כל אדם ולצידה – חובת המדינה לקדם את שוק התעסוקה.
משום מה אצלנו זה לא ממש עובד. אין מספיק מקומות עבודה, ומחפשי העבודה נאלצים להתמודד עם דעות קדומות ואפליה נגד מבוגרים, חרדים, ערבים, נשים ועולים. גם מציאת עבודה במשרה מלאה אינה מבטיחה היחלצות מעוני: 60% מהשכירים ממשפחות עניות מועסקים במשרה מלאה – לרובם משולם שכר הנמוך משכר המינימום.
במצעי מפלגות הליכוד, העבודה, ש"ס ומפלגות נוספות הובטח כי המפלגות ידאגו להשקעות בפיתוח התעשייה, עדכון שכר המינימום ועוד. בנק ישראל המליץ לקדם פעולות מסוג זה כדי שלא נשלם מחירים כבדים בעתיד. אז מדוע לא נעשה דבר בכיוונים האלה?
במקום להשקיע בחיפוש דרכים ליצירת הכנסה לחברות פרטיות שיתמודדו עם מובטלים, צריכה ממשלת ישראל להשקיע קודם כל ביצירת מקומות עבודה ראויים ובעלי אופק תעסוקתי. כן יש להשקיע באכיפת חוקי העבודה, כדי לגרום לכך שלפחות ישולם שכר המינימום, מה שלא קורה בהרבה יותר מדי מקומות עבודה.
וכמובן שראוי להשקיע בתוכניות לשילוב מקבלי הבטחת הכנסה בעבודה, אלא שהשאלה היא, כמו תמיד, איך. חמשת ארגוני זכויות האדם שנאבקו בתכנית ויסקונסין ואף עתרו לבג"ץ נגדה – האגודה לזכויות האזרח, סנגור קהילתי, רבנים לזכויות האדם, הקשת הדמוקרטית המזרחית וסאוט אלעאמל, לא רק אמרו מה לא, אלא גם גיבשו קווים מנחים לתוכניות חלופיות, אנושיות יותר ואפקטיביות יותר.
הארגונים מציעים לשים את הדגש על הושטת יד ולא על סנקציות, על השלמת השכלה והכשרה מקצועית איכותית שמתאימים לדרישות שוק העבודה, על מתן שירותים תומכי עבודה, ועל קביעת תוכנית אישית לכל מובטל בהתאם לרקע שלו. אגב, תוכניות תעסוקה מסוג זה, שהופעלו בדימונה ובירושלים, נחלו שיעורי הצלחה גבוהים בהרבה מויסקונסין, למרות שהמשתתפים יכלו לעזוב בכל עת.
מה שברור שאסור לעשות זה לחזור על הטעות של מתן סמכות לחברות פרטיות לשלול קצבת הבטחת הכנסה ממשתתפי התוכנית. הקצבה הזו, שהיא רשת הביטחון האחרונה של האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל, כמו סמכויות פוגעניות נוספות כלפי המובטלים, חייבות להישמר בידי השירות הציבורי, שאמור להיות חף מאינטרסים כלכליים. יש כמובן גם לתקצבו כראוי.
מי ייתן והפעם יהיה מי שיקשיב, ונזכה לתוכנית טובה הרבה יותר.
המאמר פורסם (בקיצורים קלים) בעיתון ידיעות אחרונות ב-11.5.10
