שרף חסאן
איך מחנכים ילדים ובני נוער להכיר את זכויות האדם? איך מלמדים אותן שהערכים הנשגבים של כבוד, צדק, הומניזם ושוויון אינם רק הצהרות בומבסטיות, אלא שיש להם חשיבות ומשמעות אמיתית ועמוקה עבור כל אחת ואחד מאתנו, בכל יום ויום?
במחלקת החינוך של עיריית אריאל, מצאו לפחות את התשובה לשאלה, איך לא לעשות זאת. כלומר, זכויות אדם לילדים זה טוב ויפה, מינוס כמה סעיפים בעייתיים על המרת דת ומקלט מדיני.
האמת היא, שהם לא לגמרי טעו. הספר "כולנו נולדים חופשיים – הצהרת זכויות האדם בתמונות" הוא ספר מקסים, שמצליח לגעת גם בלבותיהם של מבוגרים. אבל אפילו הספר הנפלא הזה אינו יכול להסתיר את העובדה שסעיפי "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" אינם חומר קל לעיכול, עבור קבוצות שונות בישראל, ובוודאי שלא עבור ילדים בגילאי הגן.
ההכרזה, אולי אחת ההצהרות החשובות בתולדות העידן המודרני, מפרטת את זכויות היסוד שכל אדם ואדם זכאי להן, ללא הבדלי דת, גזע, לאום, מין, או מעמד חברתי. היא קמה על רקע זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, ואכן, סעיפיה השונים הם מעין תמונת-ראי של האימה והאכזריות שהגיעו לשיא באותה תקופה אפלה.
האמנה לא עוסקת בזכותה של השמש לזרוח; כל סעיף וסעיף המופיע בה, נמצא שם משום שהזכויות המוזכרות בו אינן מובנות מאליהן, ומשום שלפחות בתקופות מסוימות, במקומות מסוימים, הן נשללו וממשיכות להישלל מבני אדם. העקרונות הנעלים מהדהדים את זעקות המעונים, שתיקת הנרצחים ואימת הנרדפים, לא בדיוק התכנים האידיאליים לבני חמש.
למרות ההקשרים הקשים המופיעים בחלק מהסעיפים, חינוך לזכויות אדם ולדמוקרטיה הוא הכרחי לעתידה של כל חברה דמוקרטית פתוחה וסולידרית המבוססת על עקרונות של שוויון וצדק. האתגר הגדול של אנשי החינוך הוא הנגשת הערכים הללו לילדים ונוער, והתמודדות עם שאלת השאלות של החינוך לזכויות האדם – למה "אני" צריך לדאוג גם לזכויותיו של ה"אחר", גם כשהאינטרס של האחר בא על חשבוני, ואפילו כשאני מצוי בקונפליקט עם האחר הזה. בלי התעסקות בדילמות ובסוגיות שבמחלוקת, ובלי הלגיטימציה לדעות השונות, בית הספר הופך לעוד מכונה לשטיפת מוחות ותעמולה.
ספק אם אלו הדילמות שהעסיקו את מפקחי משרד החינוך באריאל, שכנראה לא הוטרדו מהסעיף העוסק בעינויים, אבל פסלו כלאחר יד שני סעיפים אחרים – הסעיף הנוגע לאפשרות של אדם ליפול קרבן למדינתו- שלו, והסעיף המתייחס לאפשרות, שאדם יבחר מרצונו החופשי להמיר את דתו. העובדה שדווקא סעיפי ההכרזה הללו, שמתקשרים לביקורת פנימית כלשהי – על המדינה או על קבוצת ההשתייכות הדתית – הם אלה שסומנו כבעייתיים, מעידה יותר מכל על הרוח המנשבת בעת הזו במשרד החינוך, רוח של מיליטריזם, לאומנות נבובה ופגיעה בחופש הביטוי.
הגזענות עכשיו באופנה
ביום ראשון הקרוב יציינו בישראל ובעולם את יום המאבק הבינלאומי באפליה גזעית. הגזענות, הכרוכה כמובן באינספור הפרות של זכויות אדם, הפכה אופנתית בקרב הנוער בישראל. 17% מתוכם לא רוצים ללמוד עם אתיופים; למעלה ממחציתם לא רוצים לאפשר לאזרחים ערבים להיבחר לכנסת.
במצב העניינים הנוכחי, קיים חשש ממשי שהישועה לא תגיע ממשרד החינוך. זהו אותו משרד שקרא לסדר את רם כהן, מנהלו המוערך של תיכון עירוני א' בתל אביב, רק משום שהעז לספר לתלמידיו שהכיבוש מושחת ומשחית. משרד שמדווח חדשות לבקרים על יוזמות חדשות לעידוד הגיוס ליחידות קרביות, אך שומר על שתיקה רועמת בכל הנוגע למאבק בגזענות.
במפגש ראשון מסוגו שיתקיים ביום ראשון בתל אביב, "סיפורים מדמוקרטיה ישראלית", יספרו המנהל כהן ואזרחים טובים אחרים, כיצד גילו ביום בהיר אחד כי הביקורת שמתחו על מדיניות הממשלה הפכה אותם לאויבי האומה. ילדים רכים אולי מוטב להשאיר בבית אבל למרבה האירוניה, עבור כל השאר, האירוע יכול להוות שיעור חשוב בסוגיות של חופש ביטוי, דמוקרטיה וזכויות אדם.
הכותב הוא מנהל מחלקת חינוך לזכויות האדם באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-18.3.10
