גזענות ואפליה

פבלוב מתמוגג בקברו

ליזה רוזובסקי

ידיד פייסבוקי שלי, איש בעל דעות לאומניות-שמרניות מובהקות והשפעה ניכרת בבלוגוספירה הישראלית-רוסית, כתב למחרת ההודעה על האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו: "צפו לגל של הסתה נגד הרוסים הפשיסטים בתקשורת הישראלית 'הליברלית'". קשה למצוא נושא אחד על סדר היום הפוליטי-חברתי בישראל, שבו אנו מסכימים, אבל במקרה הזה מיד ידעתי שהוא צודק.

כשמדובר בליברמן ומפלגתו, אופן הסיקור של פרשנים בכירים בכלי התקשורת המרכזיים בעברית מעלה שם רוסי מוכר. לא, לא פוטין וגם לא מדבדב. פבלוב הוא שם המשחק.

חתן פרס ישראל, בכיר פרשני "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, כתב עליו: "בכל שנותיו בישראל הוא לא הצליח להשתחרר מהשפעת הפשיזם הרוסי".

ורק לאחרונה, במאמר שהופיע ב"הארץ", כתב אמיר אורן: "מתווה עלילת הסרט מתבקש מאליו: נער מהגר מברית המועצות, ממלכת המפלגה הקומוניסטית והק־ג־ב, מטפס בשקדנות במעלות הפוליטיקה, ומתיישב לבסוף בלשכת ראש הממשלה, עם תחנת ביניים במשרד הביטחון. את השאר ישלים הדמיון".

מהו אותו "פשיזם רוסי" מסתורי, אליו מתייחס ברנע כלאחר יד? מתי בדיוק נשלטה רוסיה על ידי שלטון פשיסטי? האם השהות בישראל היא זו שאמורה "לשחרר" את עולי רוסיה מאותו פשיזם שדבק בהם? ומתי בדיוק הופך ה"עולה" ל"מהגר"? האם זה קורה ברגע שבו הוא שם בקלפי פתק שלא מוצא חן בעיני הכותב הליברלי? ושאלה נוספת: האם הפחד מפני "יוצא ממלכת המפלגה הקומוניסטית והק-ג-ב" נוגע לכל יוצאי אותה ממלכה? ואם כך, כיצד אפשר לישון בלילה, בידיעה כי כ-15% מאזרחי ישראל באו משם?

כשההתנגדות הופכת לבומרנג

על רקע התבטאויות אלה ודומות, שבהחלט ניתן לראות בהן, לצערי, גל של דמוניזציה וגזענות כלפי קהילת יוצאי ברית המועצות לשעבר, ועל רקע הניסיונות החוזרים ונשנים "לפענח" את הנטייה של ציבור דוברי הרוסית לעמדות לאומניות ושמרניות, רצוי לשים מספר דברים על דיוקם:

– אחוז מזערי בלבד של עולים או מהגרים, שהגיעו לארץ ישראל לפני ואחרי קום המדינה יכול להתגאות בכך שעזב מדינה שהייתה באותם ימים דמוקרטית. עולי ברית המועצות לשעבר לא שונים במובן הזה מאף גל עלייה משמעותי.
– קרוב למחצית ממצביעי ישראל ביתנו אינם עולים.
– חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנידונו או התקבלו בכנסת האחרונה הוא פרי עטם של חברי כנסת מטעם הליכוד ומפלגות אחרות – אם כי לא ניתן להתעלם מן העובדה שישראל ביתנו תרמה למאמץ זה רבות.
– רובם המוחלט של יהודי ברית המועצות – ודאי של האליטה שלהם – נמנה על מתנגדיו החריפים ביותר של המשטר הטוטליטרי הסובייטי. באופן מסורתי, היהודים הרוסים היו בחזית האופוזיציה לשלטון – כל שלטון, בין הצארי או הקומוניסטי. רבים מהעולים, שצופרי האליטה הליברלית הישראלית מחשיבים אותם לבוגרי הק-ג-ב, נאבקו רוב חייהם במשטר החשוך והקריבו רבות כדי להשתחרר ממנו ולהגיע לארץ המובטחת – ארץ החירות והדמוקרטיה.

הממשל הצבאי שהוחל על האזרחים הערבים, ולאחריו השלטון הצבאי בשטחים, המיליטריזם, השוביניזם והגזענות – כל אלה היו חלק מאבני הבניין של החברה הישראלית הרבה לפני גלי העלייה מרוסיה בשנות השבעים והתשעים. האחריות לתמיכה הגוברת בערכים שמציגה ישראל ביתנו מונחת לפתחה של מערכת החינוך הישראלית, לא הרוסית.

ברגע שההתנגדות המוצדקת לחלק גדול מעמדותיו ופעולותיו של אביגדור ליברמן מאבדת את הטון הענייני ונדבקת בהתלהמות וקסנופוביה, היא הופכת לבומרנג. סטיגמטיזציה, בורות ועוינות כלפי האחר הן בין הסיבות העיקריות לנתק שנוצר במהלך השנים בין ציבור דוברי הרוסית לבין האליטה הישראלית הליברלית. עבור זו האחרונה – ההזדמנות היחידה לאחות את הקרע הזה היא ליטול קורה מבין עיניה. מאבק בגזענות, בעריצות הרוב ובאפליית מיעוטים לא יכול להתקיים לצד הדרה ודמוניזציה של ציבור זה או אחר. היכולת לקבל ולכבד את השונה, בין אם הוא דובר רוסית, ערבית או אמהרית, היא אבן הבוחן האמיתית לחברה המחויבת לזכויות אדם ולשוויון.

ליזה רוזובסקי היא דוברת מחלקת שטחים באגודה לזכויות האזרח

הטור פורסם לראשון באתר "וואלה" 2.11.2012

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: גזענות ואפליה,דמוקרטיה

סגור לתגובות.