1 במרץ 2010
לכבוד: מר זבולון אורלב
יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
שלום רב,
הנדון: סגירת כיתות השכלה למבוגרים ביישובים הערבים בנגב – נייר עמדה
1. לנוכח הקיצוץ בתקציב משרד החינוך לשנים 2009-2010 אשר הביא לביטולן של התקנות שמספרן: 20241649 בעניין חינוך מבוגרים ברשויות, ותקנה 20242665 בעניין חינוך מבוגרים במתנ"סים, והביא לסגירת כיתות השכלה למבוגרים בעיר רהט וביישובים נוספים בנגב, מובאת להלן עמדת האגודה לזכויות האזרח באשר לפגיעה החמורה בזכות לחינוך בכלל ובפרט לנשים הערביות הבדואיות.
2. אלפי נשים ערביות בנגב לא זכו בילדותן להשכלה בסיסית, ולחילופין נהנו מהשכלה דלה בלבד. נשים אלו אינן יכולות כיום לקרוא ולכתוב בערבית. הן אינן מסוגלות לעיין בעיתון, לנהל חישובים פשוטים במכולת, או לסייע לבניהן בלימודים. רוב הנשים בקהילה הערבית בנגב שגילן 50 ומעלה הנן אנאלפביתיות. עקב כך, כבודן האנושי נפגע, יכולתן להתפרנס ולהתקדם מצטמצמת מאד, וגם קשריהן עם משפחתן וסביבתן מוגבלים.
3. יודגש כי שיעור האנאלפביתיות בקרב הנשים הערביות הנו תוצר של הפליה ממושכת וכפולה ממנה סובלת החברה הערבית בנגב בכלל, ובפרט הנשים הערביות הבדואיות, בהיותן חלק מחברה פטריארכאלית מחד, וחלק ממיעוט לאומי מאידך.
4. עם הקמת המדינה נחקק חוק לימוד חובה, (התשנ"ט-1949), הקובע שכל ילד זכאי לחינוך חינם. בפועל החוק יושם באופן חלקי ביותר. בתקופת הממשל הצבאי בין השנים 1948-1966 הוגבלה הניידות של האוכלוסייה הערבית-הבדואית, והיה עליהם לבקש היתר מיוחד לתעסוקה וללימודים. כתוצאה מכך, מרבים, ובמיוחד מנשים, נמנעה הזכות לחינוך.
5. רק בשנות ה-70 המאוחרות החלה המדינה ליישם את חוק חינוך חובה בנגב. שני בתי ספר נבנו בשני יישובים בדואים.[1] בניגוד לנשים הערביות מצפון הארץ, שהייתה להם גישה למערכת חינוך מפותחת, לנשים הערביות הבדואיות כמעט ולא הייתה כל גישה למערכות חינוך פורמאליות. היה זה רק ב-1976 שאישה בדואית רכשה השכלה גבוהה ורק ב-1988 קיבלו 12 נשים בדואיות את התואר הראשון.[2]
6. יודגש, כי הזכות לחינוך בכפרים הבלתי מוכרים הנה זכות שנמצאת בתהליכי מימוש, באמצעות מאבקים משפטיים וציבוריים מתמשכים, זכות שרחוקה מלבוא לידי מימוש מלא, דבר המשפיע על הנשים הערביות הבדואיות בפרט. כך למשל, כ-70% מהנשים הערביות המתגוררות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב הנן אנאלפביתיות,[3] ולמעלה מ-60% מהנערות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב נושרות מבתי הספר.[4] למצב עניינים זה יש להוסיף את הנתון לפיו כ-90% מהנשים הערביות בנגב מחוסרות תעסוקה.[5]
7. במציאות זו, כיתות ההשכלה למבוגרים מהוות צוהר כמעט בלעדי לנשים שאינן יודעות קרוא וכתוב לממש זכות בסיסית זו. כיתות ההשכלה ברהט סיפקו מענה מרכזי עבור הנשים בעיר, היוו פתרון ליציאתן מהבית, להתפתחותן, והעניקו להן סיכוי להתקדמות כלכלית עתידית.
8. בנוסף, ולהבדיל ממקומות אחרים, כיתות ההשכלה שימשו נשים צעירות שלא הצליחו לסיים את לימודיהן במסגרות הרגילות, כך שמדובר בנשים בנות 20-21, ולא בנשים מבוגרות שאפשרויות הקידום מוגבלות בפניהן.
9. הזכות לחינוך הנה אחת הזכויות המוגנות ביותר במשפט הבינלאומי. הזכות לחינוך היא זכות חברתית-כלכלית המעוגנת היטב בכל רחבי העולם. הזכות לחינוך מעצימה את הפרט וטומנת בחובה את הפוטנציאל למימוש זכויות אחרות.
10. סגירת כיתות ההשכלה למבוגרים ברהט ללא מציאת תחליף הולם וראוי לנשים הלומדות בכיתות אלו (וגם לגברים) מהווה פגיעה חמורה בזכות לחינוך של אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל.
11. על כן, על הוועדה למצוא פתרון ראוי והולם שיאפשר לנשים ביישובים הבדואים בנגב להשלים את השכלתן הבסיסית.
בכבוד רב,
ראויה אבורביעה, עו"ד
[1]) Sarab Abu-Rabia-Queder, Does Education Necessarily Mean Enlightenment? The Case of Higher Education Among Palestinians-Bedouin Women in Israel 39(4) ANTHROPOLOGY & EDUCATION QUARTERLY 381, 384 (2008).
[2] NEGEV CENTER FOR REGIONAL DEVELOPMENT, STATISTICAL YEAR BOOK OF THE NEGEV BEDOUIN 2 (Ben-Gurion University, Beer-Sheva, Nelson, Cynthia 2004).
[3] מבדיקה שערכה עמותת סדרה בנגב
[4] סראב, אבו רביעה-קוידר. 2004. נשירת נערות מהחינוך הבדווי בנגב: הדרה, אפליה ואחרות, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, מכון ון ליר בירושלים.
[5] האישה הערבייה בנגב: מציאות ואתגרים, מען – פורום ארגוני נשים בנגב, 2005.
