לימור יהודה
"ישנן דעות קדומות שגורמות לנו לחייך וקל מאוד לבטלן. מנגד יש דברים שקשה להתמודד איתם: ישראל נתפשת כמדינה שאין בה סובלנות, שאין בה חמלה, מדינה הששה אלי קרב; ואנו, הישראלים, נתפסים כגסי רוח וחצופים" (מתוך אתר "מסבירים ישראל" של משרד ההסברה).
היום מציינים בחברון ובערים נוספות ברחבי העולם את "יום המאבק לפתיחת רחוב השוהדא". בארה"ב ובאירופה, באוסטרליה ובדרום אפריקה, יקראו פעילים לפתיחת הרחוב הראשי של חברון לתנועת פלסטינים. בתוך כך יהיו כאלו שישוו את ישראל לדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. קריאות לחרם על ישראל בוודאי יישמעו גם הן, ואנחנו כמו תמיד נזדעזע מההצעות וניבהל מהאנטישמיות הגואה בעולם.
כבר באוקטובר 2000 סגר צה"ל את רחוב השוהדא, בנוסף לרחובות אחרים במרכז חברון לתנועת פלסטינים. זה היה צעד קשה במיוחד שנועד להעביר לפלסטינים במרכז עיר האבות מסר ברור: המתנחלים היהודים בעיר הם בעלי הבית. כוחות הביטחון אמנם מחויבים על פי חוק לדאוג גם לכם, אבל המצב בשטח אחר לחלוטין. העובדה כי חסימת הרחוב משמעה פגיעה אנושה בעשרות אלפי בני אדם כדי שישרת כמה מאות אחרים, לא ממש משנה.
סגירת רחוב השוהדא הוגדרה, כמובן, כצעד שנבע מצרכים ביטחוניים. זה הרי תמיד ביטחוני. מאז חלפו יותר מתשע שנים, והאיסורים עדיין בתוקפם. על פי הוראות צה"ל אסור לתושבים הפלסטינים לפתוח את חנויותיהם לאורכו של הרחוב ואסור להם לנוע בו, לא ברכב ולא ברגל. כך הפך מרכז חברון לעיר רפאים.
הפלסטינים ספונים בבתיהם. מי שצריך להוביל לביתו רהיט, בלון גז או סתם מצרכי מזון, נדרש לסחוב אותם על גבו. קשישים ובעלי מוגבלויות הפכו לשבויים בביתם. מבעד לחלון יכולים תושבי חברון הפלסטינים לצפות ביהודים צועדים בחופשיות ברחוב.
כל האיסורים הללו הם פועל יוצא של מדיניות ההפרדה שמיישמים כוחות הביטחון בלב העיר. בתשובה רשמית שנשלחה מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה הסבירו קציני צה"ל כי לא יעלה על הדעת לאפשר אורח חיים פלסטיני בצד אורח חיים ישראלי.
דמיינו רק לרגע אחד שממחר תיאסר עליכם התנועה ברחובות השכונה. לא שעה, לא יום, לא שבוע, אלא חודשים ושנים. התנועה מותרת רק לקומץ מיוחסים שעברו להתגורר בקרבתכם. רק לרגע אחד. האם אתם יכולים להרגיש את הכעס, את העלבון וההשפלה?
כמו באגודה לזכויות האזרח ניסו גם אחרים בכל האמצעים החוקיים המוכרים לשנות את רוע הגזירה. פנינו ליועץ המשפטי לממשלה, פעם ועוד פעם, לשר הביטחון ולסגן שר הביטחון ולאלוף הפיקוד הקודם, לזה הנוכחי ולרבים אחרים. הוגשה אפילו חוות דעת ביטחונית של טובי המומחים, שהסבירה כיצד ניתן לאפשר חיים נורמליים לכולם במקום. עשרות מתושבי חברון עתרו לבג"ץ, אך דבר לא השתנה. הרחובות עדיין פתוחים ליהודים בלבד.
רובנו מזדעזעים לנוכח פגיעה בנשים, ילדים וקשישים, מתמלאים חלחלה נוכח מעשי ונדליזם וחוליגניות. כשאנחנו שומעים על אפליה והפרדה ממוסדות בחוק, אנחנו חושבים על דרום אפריקה. אבל מה שקורה בחברון הוא משטר הפרדה ממוסד ואלים, שנשמר ברשותנו ובהשתתפותנו. גם אם מאוד נתאמץ למצוא את המלים הנכונות, את זה לא נוכל להסביר.
עו"ד לימור יהודה, מנהלת מחלקת זכויות האדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר ynet ב-25.2.10
