הרפורמה במערכת התכנון והבנייה – נייר עמדה - האגודה לזכויות האזרח בישראל

המטה לתכנון אחראי – ארגוני החברה והסביבה בישראל

בימים אלה מקדמים משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים חוק תכנון ובנייה חדש, שיחליף את החוק הקיים. חוק התכנון והבנייה הוא אחד החוקים המקיפים והמורכבים ביותר בספר החוקים ( כ-600 סעיפים, 250 עמודים) והשפעתו על החיים שלנו ושל ילדינו היא מרחיקת לכת. לאור זאת, חקיקתו של חוק חדש מחייבת זהירות ותשומת לב מיוחדת. למשרדי הממשלה ניתנו 21 יום בלבד להגשת הערות על החוק, שמסתיימים בשבוע הבא. לחוק לא נערך שימוע ציבורי כלל, למרות משמעותו האדירה בכל תחום. להלן עמדתנו לגבי נושאים עקרוניים וכלליים בחוק המוצע.

1. העדר מטרות לחוק – מהירות ויעילות על חשבון האיכות

על אף מורכבותו, החוק המוצע אינו כולל מטרות! חמור מכך – מכלול סעיפי החוק, יחד עם החלטות וועדות השרים שקדמו לו מלמדים כי תכליתו העיקרית היא הגברת המהירות והיעילות בהליכי התכנון, מבלי לציין מחויבות לאיכות התכניות.

השינוי הנדרש: יש להגדיר מטרות ברורות לחוק, ביניהן יש למנות: מתן מענה הולם לכלל צרכי הפיתוח והשימור של מדינת ישראל בראייה ארוכת טווח, צמצום פערים חברתיים, צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז ודיור בר השגה; שמירה על ערכי הטבע, הנוף והמורשת ומחויבות לעקרונות של פיתוח בר קיימא; שקיפות בהליכי קבלת החלטות; שיתוף הציבור בהליכי התכנון.

2. הרס המבנה ההיררכי של מערכת התכנון וסכנת כאוס תכנוני

מערכת התכנון בנויה כיום באופן שמאפשר בקרה של הרמה הארצית והמחוזית על הרמה המקומית. עיקרון "תכנית אחת בוועדה אחת" עליו מבוססת הרפורמה, מקורו בתכנית שמקודמת זה מספר שנים על ידי התאחדות הקבלנים. יישום עקרון זה יחשוף את מערכת התכנון להשפעה מסיבית וחסרת איזונים של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

על פי העיקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת", לכל ועדה תוענק סמכות אוטונומית וסופית לדון ולהכריע בתכניות המובאות בפניה. המשמעות היא, כי 144 ועדות ידונו בתכניות שונות בנפרד ויקבלו לגביהן החלטה סופית ללא בקרה ואיזון של ועדות אחרות תוך יצירת כאוס תכנוני!

"תכנית אחת בוועדה אחת" תביא להגדלת הפערים החברתיים והכלכליים בין הרשויות ובין הפריפריה למרכז. רשויות חזקות יקדמו תכניות שמיועדות לאוכלוסיות חזקות סוציו-אקונומית וימנעו מתכנון לאכלוסיות מוחלשות. ברשויות חלשות ממילא צפוייים להיווצר ריכוזי עוני.

החלשת מערכת התכנון תביא לדחיקת עקרונות חברתיים-כלכליים, כדוגמת קידום פתרונות תעסוקה והקמת דיור בהישג ידם של מרבית התושבים בישראל.

התכניות המחוזיות, המהוות חוליה מקשרת בין התכנון הארצי לבין התכנון ברמה המקומית, מבוטלות, כך שבין הרמה הארצית לרמה המקומית נותר חלל ריק, שמונע תכנון אזורי ועלול ליצור התנגשות בין התכניות המקומיות השונות ולבין התכנון הארצי.

השינוי הנדרש: אסור לבטל את ההיררכיה במוסדות התכנון. יש להגביל את העיקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת" למספר מצומצם של סוגי תכניות בלבד. אין לבטל את התכניות המחוזיות. יש לחזק את הדרג המקצועי בוועדות המקומיות, לקראת הרחבת סמכויותיהן.

3. פוליטיזציה של מערכת התכנון על חשבון התכנון המקצועי והציבור הרחב

מערכת התכנון הופכת לזרוע מבצעת של הממשלה, תוך החלשת גורמי התכנון המקצועיים. זאת על ידי הקמת ועדות מיוחדות בעלות רוב לנציגי הממשלה שהתנהלותן נסתרת מהציבור.

הקמת ועדות לתשתיות ברמה הארצית וברמה המחוזית. על אף הגדרתן כ"ועדות משנה", יש להן סמכות בלעדית וסופית להכריע בתוכניות הנדונות בהן. לתכניות לתשתיות הנדונות בוועדות אלו, יש סמכות לגבור על תוכניות אחרות, בין היתר על תכניות כוללניות של הוועדות המקומיות.

"ועדה מיוחדת": שר הפנים יקבל סמכות בלעדית להכריז על מרחב תכנון מיוחד לצורך הקמת יישוב חדש, הרחבת יישוב קיים או הקמת תשתית, גם כשאלו טרם אושרו בתכנית. זאת, תוך פגיעה בזכות הרשויות המקומיות והתושבים באזור להביע את עמדתם כלפי התכנית.

מינויים מקצועיים וציבוריים כגון חוקרים לשמיעת התנגדויות שמוגשות לתכניות, ונציגים מקרב הציבור יהיו בסמכות שר הפנים, דבר היוצר פתח למינויים פוליטיים.

השינוי הנדרש: מערכת התכנון צריכה להיות מערכת מקצועית, עצמאית ואיתנה, כך שתוכל לאזן ולבקר יוזמות ממשלתיות העלולות לפגוע בציבור.

4. איום של ממש על הסביבה

החוק מעודד פיתוח על חשבון השטחים הפתוחים, במקום עידוד להתחדשות מרכזי ערים.

התכניות המחוזיות, המקנות הגנה חשובה לשטחים הפתוחים – מבוטלות.

ביטול הוועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, וסעיפי החוק המגינים על שטחים פתוחים, ללא יצירתה של הגנה חלופית.

על פי העקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת" – החוק מתמרץ בפועל את קידומן של תכניות המשנות ייעוד של שטח פתוח לצורך בינוי, תוך פגיעה בשטחים פתוחים.

הפרטת תסקירי ההשפעה על הסביבה: במקום המשרד להגנת הסביבה, התסקירים ייבדקו על ידי יועצים פרטיים, דבר שיביא לניגודי עניינים ולחוסר מקצועיות.

השינוי הנדרש: לנוכח המחסור במשאבי קרקע – יש לחזק את ההגנה על השטחים הפתוחים ולאפשר פיתוח רק במקומות בהן הפגיעה הסביבתית נמוכה. כמו כן, יש למנוע הפרטת הליכי הבחינה הסביבתית!

5. התעלמות מההיבטים החברתיים של התכנון

למרות ההשפעה המכרעת של התכנון על האוכלוסיות המוחלשות, אין ייצוג של משרד הרווחה והשירותים החברתיים באף אחד ממוסדות התכנון. בנוסף, החוק מתעלם מתפקיד היועץ החברתי, שתפקידו לבחון את ההשפעה החברתית של התכניות המוגשות.

החוק מחמיר את המצב הקיים כיום, בכך שמבטל את מקומם של הנציגים בני המגזר הערבי במועצה הארצית ובוועדות המחוזיות. בנוסף, אין התייחסות לייצוג הולם למגזרים שונים בחברה בוועדות התכנון.

השינוי הנדרש: מינוי נציגים של משרד הרווחה והשירותים החברתיים במועצה הארצית ובכל ועדות המשנה. יש למנות יועצים חברתיים בכל רמות התכנון. יש להטיל חובת הכנת תסקיר השפעה על החברה, שכולל עקרונות של דיור בר השגה, שילוב בעלי מוגבלויות, מוסדות ציבור ורווחה ועוד.

6. בניגוד להבטחות – פגיעה בשיתוף הציבור

הגברת השקיפות היא אחת ממטרות הרפורמה אולם, בחלק מהמקרים השקיפות מצטמצמת, וזכות הציבור להשתתף בתהליך התכנון לא משתפרת כלל.

הדיונים הפנימיים של הוועדות המחוזיות, המועצה הארצית וכל וועדות המשנה שלהן – לא יוקלטו ולא יתומללו! הציבור לא יוכל עוד לדעת על הדיון הפנימי, ומהם השיקולים המנחים את הוועדה.

הדרך היחידה של הציבור להשפיע על הליכי התכנון נותרה באמצעות הגשת התנגדות לאחר הפקדת התכנית. בנוסף, למרות שהמידע מגיע לידי הציבור בשלב מוקדם יותר, אין כל הקלה במנגנון הגשת ההתנגדות, ועדיין נדרשת הגשה של תצהיר חתום בידי עו"ד.

מניעה מארגוני הסביבה להשתתף בדיון על התנגדות, אם ארגון סביבה אחר הגיש התנגדות. הסדר זה יפגע קשות ביכולתם של ארגוני הסביבה להשפיע על הליכי התכנון.

השינוי הנדרש: בדומה למצב הקיים בעולם, שיתוף הציבור בתכנון החל משלביו המוקדמים, דבר שמביא לתכנון איכותי יותר וחוסך במקרים רבים את התנגדויות התושבים, שמוגשות בכתוצאה מהיעדר שיתוף והתייעצות.