לבקשת עותקים ומידע נוסף אודות זכויות האדם בעתות מלחמה, פנו לנועה – noar@acri.org.il, או בטלפון: 073-7013220.
רקע: עוד בזמן מבצע "עופרת יצוקה" והלחימה ברצועת עזה, הופיעו ידיעות על אירועים קשים ופגיעה באזרחים, שהעלו חשדות בדבר הפרות של החוק ההומניטרי הבינלאומי. במשך הזמן, וכאשר ישראל לא חקרה את החשדות בעצמה, גברה ביקורת בין-לאומית נרחבת, והובילה למינוי ועדת בדיקה חיצונית מטעם האו"ם (ועדת גולדסטון) לבדיקת החשדות. מדינת ישראל לא שיתפה פעולה עם ועדת גולדסטון, סירבה להקים ועדת חקירה והסתפקה בתחקירים המבצעיים הצבאיים.
לאורך כל התקופה הזו, וגם כיום, שוררת בציבור הישראלי שתיקה מעיקה סביב חשדות אלו. כאשר מתקיים דיון ציבורי, הוא מתקיים בעיקר סביב מידת הנזק ההסברתי לישראל, או סביב דמותו של גולדסטון; לא סביב הטיעונים השונים והרבים שהוא מעלה בדו"ח.
הציבור הישראלי מדחיק את המעשים עצמם ואת הדיון אודותיהם. לא מתקיים דיון על המשמעות המוסרית של מעשים אלו. לא מתקיים חשבון נפש, לא נלקחת אחריות.
מטרה: לעורר את שאלת האחריות החברתית למוסר בעת מלחמה.
דגשים למנחה:
חשוב למקד את הדיון בשאלת האחריות – ברצוננו לשאול ולבדוק מה קרה, האם היו כשלים (מקצועיים ומוסריים) וכיצד ניתן לשפר אותם. ברצוננו לבדוק את הקשר בין אחריות אזרחים לפעילות הצבאית – מהו הדין-וחשבון שהחברה האזרחית צריכה לדרוש מהצבא?
מטרת המערך היא להפנות זרקור לעובדה שהציבור הישראלי אינו אוזר אומץ לקיים את הדיון הזה, אלא מתחמק ממנו באופן עקבי, ומדחיק אותו.
בעת התעוררות ויכוח על האירועים עצמם (האם היו או לא היו פשעי מלחמה…), ניתן בהחלט להדגיש שזו כוונתנו – שיתעורר דיון ציבורי וחברתי בנושא, גם בלי להסכים. ייתכן שהיו או לא היו הפרות של המשפט ההומניטרי, אך עצם הדיון בנושא, לאור החשדות החמורים שהצטברו, כלל לא התעורר. וזו בעיה חמורה בפני עצמה.
מערך זה אינו מתמקד בנעשה בעופרת יצוקה וברצועת עזה, אך חשוב שאת/ה כמנחה תכיר/י את הרקע אודות המצור על עזה ועל האירועים המרכזיים ב"עופרת יצוקה".
אופן הפעילות:
– מי צריך לדווח למי? מי צריך לבקר את מי?
– איזו תרבות של ביקורת יש בישראל על הצבא? באיזה נושאים מותר בשיח הציבורי להביע ביקורת, ובאילו הביקורת נתפסת "לא לגיטימית"? האם המצב הנוכחי מקובל בעיניכם?
– האם אתם מסכימים עם הטענה של הכרוניקה? שיש הדחקה בציבור הישראלי של האירועים ב"עופרת יצוקה"?
– מדוע לאחר המלחמה בלבנון היתה תנועה אזרחית שדרשה (וקיבלה) ועדת חקירה (ועדת וינוגרד) ואילו לאחר המבצע בעזה לא היתה תנועה שכזו?[1]
– האם ייתכן שזהו מצב רצוי – שבו אנחנו מאוחדים נגד איומים מבחוץ, ולא עוסקים במחלוקות פנימיות? בביקורת פנימית? למי הוא רצוי, ומי נפגע במצב שבו יש השתקה של ביקורת?
– איזו אחריות מוטלת על הצבא בעת לחימה?
– איזו אחריות מוטלת על החברה האזרחית שממנה מגיע הצבא?
– איזו אחריות מוטלת על הממשלה?
– מה קורה לדעתכם בחברה הישראלית ליכולת לקחת אחריות על מעשינו? מה ההשלכות של מצב זה על חיינו כאזרחים?
– מה ביכולתנו לעשות במצב כזה – איך אפשר לקדם אחריות אזרחית, בדיקה עצמית וביקורת כחלק מהמרחב הדמוקרטי בישראל?
[1] למעט ארגוני זכויות האדם, שדרשו מינוי ועדת חקירה מייד לאחר המלחמה. אך קריאה זו לא זכתה למענה עממי רחב.
