ישראל צימצמה את מאגר הדירות בדיור הציבורי – מבלי להציע חלופות ראויות
ועדת השרים לענייני חקיקה תדון בקרוב בהצעת חוק שאמורה להגדיל את מלאי הדירות בדיור הציבורי. הרעיון פשוט וקל ליישום: 5% מכלל הדירות בכל פרויקט שיוקם על קרקעות מדינה יועברו לרשות המדינה לצורך השכרתן כדיור ציבורי למשפחות מעוטות הכנסה. היזם שייגש למכרז יידע מראש כי זהו תנאי הכרחי וישקלל אותו בהצעתו.
הצעת החוק עשויה להיות נקודת מפנה במדיניות הייבוש של הדיור הציבורי שהונהגה בעשורים האחרונים ושפגעה בדיירים קיימים ובזכאים פוטנציאליים. אם תאומץ, היא עשויה להגדיל את מאגר הדירות בדיור הציבורי בכ-1,500 דירות מדי שנה.
משרד השיכון והשר העומד בראשו, אריאל אטיאס, וכן רשימה ארוכה של חברי כנסת מימין ומשמאל וארגונים חברתיים, תומכים בהצעה. אבל הממשלה, בלחץ האוצר, מתנגדת. באחרונה אף התבטא מנכ"ל משרד האוצר, דורון כהן, נגד הצעת החוק, בטענה שהיא תוביל אותנו למצב של יוון. אם היה בודק, היה מגלה שדווקא ביוון אין דיור ציבורי להשכרה. אבל למה לתת לעובדות להרוס הזדמנות טובה להלך אימים על הציבור?
ישראל אינה המדינה היחידה בעולם שצימצמה את מאגר הדירות בדיור הציבורי, אך היא עושה זאת בהצטיינות יתרה, מבלי להציע חלופות ראויות. בסוף שנות ה-60 היו בישראל כ-70 דירות דיור ציבורי לכל 1,000 איש, וכיום נותרו כ-9 דירות בלבד. בהולנד, למשל, יש 138 דירות לכל 1,000 איש, באוסטריה – 100, בצרפת – 86, בפינלנד – 85 ובאנגליה – 80.
בנוסף לכך, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ישראל בונה או רוכשת מספר זעום של דירות חדשות למאגר הדיור הציבורי. כך למשל, באוסטריה, 27% מהשלמות הבנייה מיועדות לדיור סוציאלי, בדנמרק – 22%, בהולנד – 19%, בגרמניה – 15%, ובצרפת – 12%. הצעת החוק המדוברת צנועה יותר. היא מבקשת להקצות 5% מהבנייה החדשה לדיור ציבורי. ולמרות זאת, האוצר, ואתו הממשלה, מתנגדים בתוקף.
פתרון הקסמים הזול של האוצר למצוקת מחוסרי הדיור הוא סיוע כספי מוגבל במימון שכר דירה בשוק הפרטי – ביטוי מובהק של מדיניות ההפרטה. סיוע כזה נהוג גם במדינות אחרות, אך לא כתחליף לדיור ציבורי אלא כאמצעי נוסף, שעל פי רוב הולך יד ביד עם שוק מפוקח לשכירות ארוכת טווח, דבר שלא קיים בישראל.
האוצר מנמק את עמדתו בטענה שסיוע בשכר דירה נותן חופש בחירה וגמישות לזכאים, ומאפשר להם לצאת משיכוני עוני. אלא שהטיעון יפה רק על הנייר. במציאות, סכומי הסיוע נמוכים ואינם מותאמים למחירי השכירות שרק עולים ועולים, וכך יוצא שחלק גדול מהזכאים מתגוררים בערים ובשכונות חלשות שבהן השכירות נמוכה יחסית. הצעת החוק להגדלת מאגר הדיור הציבורי, לעומת זאת, נוסחה כך שלא תיצור ריכוזי עוני חדשים, אלא תפזר את הדירות המיועדות לדיור ציבורי בין דירות במחיר שוק.
האוצר מחפש פתרונות זולים וקצרי טווח, אך מדיניות חברתית נכונה מתבססת על השקעה למען העתיד. על המדינה לתת הזדמנויות מגורים לזכאי הדיור הציבורי דווקא בערים המבוססות, שבהן יש הזדמנויות רבות יותר לתעסוקה ולחינוך איכותי. אולי זול ופשוט יותר לשבת בחיבוק ידיים ולראות אוכלוסיות מעוטות הכנסה נדחקות לפריפריה או לשכונות העוני, אך המחיר שהחברה הישראלית תשלם על כך בטווח הארוך יהיה הרחבת הפערים והעמקת העוני.
כדאי לאוצר ללמוד משהו מצרפת, שם הגיבו למתחים החברתיים באמצעות חוק הסולידאריות וההתחדשות העירונית, המחייב כל רשות מקומית לדאוג לכך ש-20% מהדיור בעיר יהיה דיור ציבורי למעוטי הכנסה. הצרפתים גם עיגנו בחוק את הזכות משפטית לדיור. אצלנו האוצר עדיין שוגה בחזיונות שווא, ולפיהם ניתן לפתור את מצוקת דיור, כמו את שוק הסלולר, רק על ידי הגדלת ההיצע והתחרות.
הכותב הוא ראש תחום דיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה
פורסם באתר TheMarker ב-12.7.2012
