מתוך דברים שנשא סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, בכנס על הדיור הציבורי עם צאת ספרו של רן כהן "המלחמה על הבית", 25 ביוני 2008.
הדברים פורסמו גם בדוח האגודה "הנדל"ניסטית – הפרה של הזכות לדיור על-ידי מדינת ישראל"
כאשר ניתץ הצבא הרוסי את עוצמתו של צבא נפוליאון, הוא המשיך במרדפו אחר שרידי האויב המובס ונכנס לתחומה של אוסטריה. להפתעת הכול, סבל הצבא הרוסי המנצח מפלות צורבות ומשפילות שם. כאשר עלו טענות בפי מבקריו של המפקד הרוסי ונשאלה השאלה, כיצד קרה שצבא אשר הכניע את צבאו המפואר של נפוליאון אין בידו להתגבר על צבא חלש שנועד למצעדים ואף זכה לכינוי 'הצבא של חיילי שוקולד', השיב המפקד הרוסי בערך כך: החייל הרוסי הפשוט ניצח את צבאו האדיר והמתוחכם של האויב הצרפתי משום שהתייצב להגן על ביתו. אוסטריה, ציין, אינה ביתו.
מה שביקש המצביא הרוסי לציין הוא שבעיני האדם הפשוט הבית הוא מולדת, אפילו הוא בקתה דלה ועלובה בכפר מרוד. המולדת אינה מושג ערטילאי כי אם קורת הגג, רצפה וקירות שמגוננים עליך ומעניקים לך מקלט פרטי ואינטימי.
מה קורה כאשר לאזרח אין פיסת מקלט חמה ומזמינה שהיא ביתו? כשנשללת ממנו הזכות לבניית קן משפחתי? בנעוריי בבגדאד ראיתי מסות אדירות של בני אדם שהיגרו מהדרום הרעב והעני אל העיר העשירה והמבטיחה. הרשויות לא הניחו להם לעבור את חומת העפר שהגנה על העיר מפני השיטפונות של החידקל. רבבות התגוררו מחוץ לסוללת העפר הגבוהה. הם חיו בסוכות רעועות, עשויות ענפי דקלים ומחצלות קני סוף, אשר התעופפו בסערות החול ולא עמדו בכפור החורף וביקוד הקיץ. שם סבלו ממלריה, מהעדר מים זורמים, מרעב וממחסור. מדי כמה שנים, כדי להציל את העיר מגאות החידקל, היו השלטונות מפוצצים את סוללת העפר במעלה הזרם ומציפים את הפליטים בהתראה קצרה. ילדים וקשישים טבעו יחד עם העזים והפרות הכחושות המעטות בדמי הליל. תדירות האסון לא ריככה את לב השלטונות ואיש לא חשב להעניק להם בית מוצק מהעבר הבטוח של חומת העפר. אך מדי יום הם הורשו, גברים כנשים, לחצות את החומה כדי לבנות את הארמונות המפוארים, לסלול רחובות חדשים, לשטוף ולנקות את העיר מן הפסולת. המשרתים שהשתכרו בפרוטות היו שבים בערב לסוכות חסרות המגן, אל הצחנה ואל הילדים הגוססים.
לא, הם לא היו בהמות עבודה כפי שהתייחסו אליהם. הם היו בני אדם עם מוח ומאוויים כשל כל בני האנוש. תוחלת החיים שלהם היתה כשלושים ומשהו שנים, אך בשנות החיים המעטות שלהם הם למדו שנאה, שנאה לעיר שמוצצת את דמם יחד עם היתושים, ומתפלשת במותרות שלה. הם החרישו מפחד השלטון אך ארבו לעיר, לבירה של מולדת כפוית טובה. הם חיכו תמיד לשעת כושר, להתרופפות השלטון ולעת משבר, ואז היו פושטים על העיר המבולבלת, שופכים עליה את חמתם.
הייתי עד שמיעה לאחת מהתפרצויות הזעם והנקם. בנסיעה במכוניתי מתל אביב לחיפה האזנתי לשידור ישיר של כתב ערבי. הוא תיאר את פשיטת ההמונים האלה על מוסדות העיר בגדאד עם הפלישה של הצבא האמריקאי. הם התקיפו מוזיאונים, ארמונות, אוניברסיטאות, ספריות ציבוריות. הם נשאו מחשבים וספרים והשמידו אותם בכיכרות. הם העלו באש מבנים של מוסדות תרבות. הם אמרו להשמיד כל סמל של מולדת אשר סירבה להעניק להם בית ראוי למגורים של יצור אנוש.
אני מציין את הדברים המזעזעים הללו כדי לומר כי האדם, כל אדם, מוקיר ומעריך את מולדתו במידה שהיא מעריכה את זכותו לבית הולם משלו. המולדת היא הבית שאתה גר בו ואין זה משנה אם אתה חייל בצבא הצאר הרוסי, מהגר מאזור הביצות בדרום עיראק או דייר בשכונת עוני בישראל.
