אסור להתעלם מעדויות שוברים שתיקה

חגי אלעד

אם המציאות שמשתקפת לנגד עינינו במראה איננה נעימה, ניפוץ המראה אינו פתרון. ואם הקולות שאנו שומעים צורמים, סתימת האוזניים לא תעזור. גם לכנות את מי שמשמיעים את הקולות בוגדים, או להשליך בוץ על מי שאוחז במראה – גם אלו לא ישנו את המציאות העובדתית.

המציאות העובדתית היא שמאז ימיו הראשונים של מבצע "עופרת יצוקה" הולך ומתבהר כי המספר הגבוה של קורבנות אזרחיים בעזה, בפעילות צבאית שהתקיימה באזור מהצפופים בעולם, אינו תוצאה מקרית. מכלול של עדויות ונתונים ההולכים ומצטברים, ושיאם בדוח האמיץ שארגון "שוברים שתיקה" פרסם בשבוע שעבר, מבססים את החשש שאווירת ה"ניכנס בהם", בשילוב אסטרטגיית "התגובה הבלתי-מידתית", השלהוב המתלהם של הרבנות הצבאית, והתקשורת המגויסת שבמקום לסקר ולחשוף מעלה בתפקידה, הביאו לידי כך שנורמות הלחימה של צה"ל בעזה לפני חצי שנה לא היו ראויות. או כדברי החיילים עצמם: זה לא הצבא שהכרנו.

על עניין זה – נורמות הלחימה של צה"ל – חשוב שיתקיים דיון ציבורי ער. לכולנו יש עניין בקיומו של דיון זה. האם לדעתנו יש דברים שאסור לעשותם גם בזמן לחימה? אפילו בזמן לחימה באויב הפועל במכוון מתוך אוכלוסייה אזרחית והיורה רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית? זה הדיון שארגוני זכויות אדם ישראלים זועקים לקיימו מאז ראשית הלחימה בעזה ולאחריה. זו הסיבה שלשמה פנינו ושבנו ופנינו ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לקיים חקירה – שהרי אם אין מה להסתיר, למה לא לחקור? ואם ניתנו פקודות או חרגו מפקודות שהן בניגוד לנורמות המוסריות שלנו או בניגוד לחוק, אדרבה. וזו הסיבה שהדוח של "שוברים שתיקה" הוא מסמך ישראלי חשוב, שיש להתמודד ברצינות עם תוכנו, גם אם זה מאוד לא נעים.

אווירת קודם יורים

למרבה הצער, התגובה הרווחת בינתיים הייתה בסגנון מתלהם שאינו מתמודד עם תוכנו של הדוח אלא מבקש להשמיץ את כותביו. זו תגובה אנטי-דמוקרטית מדאיגה שמבקשת לסמן את אנשי שוברים שתיקה, חיילים קרביים להזכירנו, כמלשנים ובוגדים.

המקרתיזם הזה לא יגרע כהוא זה מזכויותיהם של אנשי שוברים שתיקה, אבל הוא שוחק את השיח הציבורי בישראל. מבחינה זו, דוח שוברים שתיקה תורם לא רק לדיון ציבורי על מה שעשינו בעזה, אלא גם לאופן בו החברה הישראלית מתמודדת עם ביקורת, סימני שאלה, חשיבה מאתגרת על המשמעות של מעשינו, ועם השאלה הקשה באמת: עד כמה אנחנו באמת שומרים על זכויות אדם ועל נורמות לחימה, או שמדובר רק על אתוס שבעזה, בהיעדר הוראות פתיחה באש ובאווירה של "קודם יורים", פעמים רבות מידי לא היה להם ביטוי.

מקהלת המתחסדים שתקפה את דוח שוברים שתיקה התמקדה בכותרות שהדוח ייצר בחו"ל, כאינדיקציה לכך שמדובר בסוג של מלשנות. זו תגובה שאין בה הרבה חוכמה, ויש בה הרבה
צביעות. ראשית, מהותית, מה שקורה בין ישראל לעזה אינו עניין ישראלי פנימי. שנית, למי שלא שם לב, אנחנו חיים כבר כמה שנים טובות בכפר החדשותי הגלובלי. לאתרי החדשות הישראליים יש גרסאות באנגלית. הכותרות כאן הופכות תוך דקות לכותרות מסביב לעולם, אם רק יש די עניין חדשותי. אבל חשוב מכל: הדאגה הצדקנית ל"תדמית" המדינה.

אכן, התדמית חשובה; אבל המהות חשובה יותר. אם נדאג למהות, התדמית כבר תדאג לעצמה. אם נורמות הלחימה בעזה לא היו ראויות, זו אינה בעיה תדמיתית. זו בעיה מהותית שתבוא על תיקונה בבה"ד 1 ובזכות דיון ציבורי כמו זה ששוברים שתיקה מעוררים, לא בקמפיינים של משרד החוץ או בציד מכשפות נגד שוברים שתיקה.

הדרישה של ארגוני זכויות אדם בישראל, בהם האגודה לזכויות האזרח, לחקירה של נורמות הלחימה בעזה, היא קודם כל דרישה מוסרית מעצמנו וחלק ממערך נורמטיבי של הגנה על זכויות אדם, גם בעיתות מלחמה, שאנו מאמינים שהוא חיוני לקיומה של דמוקרטיה.

המאמר פורסם באתר nrg ב-23.7.09

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: המשפט ההומניטרי הבינלאומי,זכויות האדם בשטחים הכבושים

סגור לתגובות.