חגי אלעד
השופט חנן מלצר – בדיון בעתירה נגד ההחלטה להאשים את החייל והמג"ד מפרשת נעלין ב"התנהגות בלתי הולמת" – בחר לצטט את נתן אלתרמן: "הדין הוא אלף-בית. משכל ראשון. לא ייתכן כי לא יעיר הפשע את החוק". במקרה של נעלין אכן סוף סוף העיר הפשע – ירי של חייל בעציר כפות המוחזק על ידי מפקדו של אותו חייל – את החוק. שנה בדיוק חלפה מאז, והנה בג"ץ התערב, עתירת ארגוני זכויות האדם התקבלה ומעתה יידע כל קצין עברי שאסור לפקודיו לירות בעצירים, אפילו לא כ"תחבולה". זו לא תחבולה – זו התעללות.
התקדים המשפטי שהושג בעתירה חשוב מאין כמותו. התערבות בג"ץ מעגנת את סמכויותיו בשמירה על שלטון החוק. התבטאויות השופטים ולפיהן "פגיעה באדם עצור, כבול וחסר ישע נחשבה מאז ומתמיד מעשה עבירה חמור ואכזרי, המחייב תגובה עונשית הולמת… האיסור על מעשי אלימות פיסיים או נפשיים הוא מוחלט" ראויות ונחוצות. טחנות הצדק טחנו כראוי. בפרקליטות הצבאית הבטיחו "לעשות חשבון נפש". אז מה לא בסדר?
המון. בפרשת הירי בנעלין, שתועד בווידיאו על ידי נערה בת 17 ונחשף על ידי בצלם, הגיעו התמונות אל מסכי הטלוויזיה של עשרות אלפי אנשים, בישראל ובעולם. ואפילו במקרה הזה נדרשה התערבות של ארגוני זכויות אדם, עתירה לבג"ץ ומסכת משפטית שנמשכה כמעט שנה, כדי להביא לכך שהפרקליט הצבאי הראשי יאולץ לבחור סעיף אישום הולם יותר מאשר "התנהגות שאינה הולמת".
איך הגיעו הדברים לידי כך שהפצ"ר אפילו העלה על דעתו, לאחר שצפה בתמונות ושמע את העדויות, להסתפק בסעיף האישום הקל ביותר והיחיד שאינו כרוך ברישום פלילי? כיצד ייתכן שעמדה זו, המשקפת כשל מוסרי חמור, זכתה לגיבוי היועץ המשפטי לממשלה? כיצד קרה, שאף במקרה קיצוני ומובהק שכזה נדרשה עתירה לבג"ץ ונדרש צו מוחלט של בית המשפט כדי להזכיר לראש המערכת האמונה על שלטון החוק בצבא ולכולנו את המושכל הראשון ההוא?
זה זמן, שהדיבורים על שלטון החוק בשטחים הם עניין מופרך. ולא רק בגלל משטר ההפרדה המפלה שבין מתנחלים לפלסטינים, אזלת היד באכיפת החוק על מתנחלים אלימים והפרת זכויות האדם המתמשכת של מיליוני בני אדם זה יותר מ-40 שנה. אפילו כאשר נחשף ביטוי אחד, בוטה במיוחד, של מציאות זו, והוא מזדקר לנגד עינינו, אפילו אז הוא לא דוקר את העין ולא מקומם את הלב דיו כדי שיעורר תגובה ראויה מצד המדינה, ללא התערבות בג"ץ. שופטי בג"ץ הזכירו לנו שהעין תידקר והלב יתקומם "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".
לפני כמה שבועות פורסם כי מפקד חטיבת כפיר, אל"מ איתי וירוב, ומפקד יחידת שמשון לשעבר, סא"ל שמעון הרוש, סבורים כי מותר לפקודיהם להכות פלסטינים – "כאפות", "ברכיות" ו"חניקה לצורך הרגעה" – במסגרת "תחקורים" של עוברי אורח פלסטינים. המהומה הציבורית שקמה בעקבות החשיפה נבעה מכך שווירוב קיבל הערה פיקודית; לא מכך שמדובר בפרקטיקה של התעללות ורמיסת כבודם וגופם של בני אדם חפים מפשע.
אם מישהו נזקק לדוגמאות נוספות אשר לאופן שבו הכיבוש הממושך והשליטה בבני אדם רמוסי זכויות לא רק גורמים לנכבשים עוול בלתי נסבל, אלא גם מרעילים אותנו ומרוקנים מכל תוכן את יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל – שיצפה בווידיאו מנעלין ויקרא את פסק הדין של בג"ץ. להתייחס באופן סלחני למה שהינו פסול מיסודו – זו הנורמה הממוטטת את יסודות הדמוקרטיה שלנו. אחרי יותר מ-40 שנות שליטה בעם אחר, לא הדין הוא אלף-בית, אלא רמיסתו השגרתית.
הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר "הארץ" ב-12.7.09
