אמנות והכרזות בינלאומיות 1948-1984

מתוך: זכויות האדם והאזרח, מקראה, כרך א`. האגודה לזכויות האזרח בישראל, 1991. עדכון: ינואר 2001

בעשרות השנים האחרונות ניכרה ההתפתחות החשובה ביותר במאבק להגנת זכויות האדם במישור החקיקה הבינלאומית. האו"ם ומוסדותיו ניסחו אמנות ופרסמו הכרזות בתחומים מגוונים של מסכת זכויות האדם. מרבית מדינות העולם משתתפות בהסכמים אלה. בחלקם משתתפת גם ישראל, ברמות מחויבות שונות.

הכרזות הן טקסטים שיש עימם הצהרת כוונות ומחויבות כללית לרעיון, המנוסחים על-ידי גופים מוסמכים במישור הבינלאומי. הן אינן מחייבות את המדינות השותפות להן, אולם הן משמשות בסיס רעיוני ומקור השראה לחוקות של מדינות ולאמנות בינלאומיות. לעתים הן מעידות על התגבשותו של מינהג בינלאומי מחייב, או שהן מעודדות יצירת מינהג כזה.

אמנות הן הסכמים בין מדינות. חתימתה של מדינה על אמנה אינה יוצרת כשלעצמה התחייבות כלפי מדינות אחרות במסגרת המשפט הבינלאומי, ואינה בהכרח מקבלת תוקף במשפט הפנימי. על מנת שאמנה תחייב את המדינה במישור הבינלאומי, על הממשלה לאשרר אותה. מדינה שלא השתתפה במשא ומתן שקדם לניסוח אמנה, יכולה להביע הסכמתה להתחייב לאמנה על-ידי הצטרפות אליה. דין הצטרפות כדין אישרור.

כדי שלאמנות יהיה תוקף במשפט הישראלי הפנימי, על המחוקק לאמץ את הוראות האמנה בחקיקה ישראלית. אין היום חקיקה ישראלית המאמצת את האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם.

יש זכויות אזרח שמדינות מצוות על שמירתן משום שהן מהוות מינהג בינלאומי, המחייב את כל המדינות, אולם אין הסכמה כללית לגבי תוכנן והיקפן של זכויות אלה במשפט הבינלאומי המנהגי.

נוהל תקן וקוד התנהגות של האו"ם המופיעים ברשימה זו, הינם עקרונות מנחים, לא מחייבים.

  • 1948 – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם:
    כל אדם זכאי לכל זכויות האדם ולחירויות היסוד שנקבעו בהכרזה זו.

  • 1948 – אמנה בדבר המניעה והענישה של פשע השמדת העם (ג`נוסייד):
    השמדת עם היא פשע נגד החוק הבינלאומי. האשמים בה, בימות מלחמה או בזמן שלום, יישפטו במדינה שבה בוצע הפשע או בבתי דין בינלאומיים שבידיהם סמכות שיפוט. ישראל חתמה ב1949-, אישררה ב- .1950

  • 1951 – אמנה בדבר מעמדם של פליטים:
    המדינות המשתתפות מתחייבות להעניק לפליטים יחס לאומי – לאמור, יחס נדיב לפחות כזה המוענק לאזרחים שלהן עצמן בכל הקשור לזכויות מסוימות כגון חופש דת, גישה לבתי משפט, חינוך יסודי וסעד ציבורי. באשר לזכויות אחרות, כגון העסקה בשכר וזכות ההתאגדות, זכאים הפליטים ליחס הנדיב ביותר הניתן לאזרחים של ארצות זרות. בתחומים אחרים, כגון העסקה עצמית וחינון שאינו יסודי, עליהם לקבל יחס נדיב ככל האפשר, ולא פחות מהמוענק לזרים באופן כללי. (האמנה מתייחסת רק לאנשים שנעשו לפליטים עקב אירועים שהתרחשו לפני ה- 1 בינואר .1951 לפי פרוטוקול מ1966-, מתחייבות המדינות המשתתפות להחיל אחדים מתנאי האמנה גם על אנשים שהפכו פליטים לאחר תאריך זה). ישראל חתמה ב1949-, אישררה ב- .1954

  • 1953 – אמנה בדבר הזכויות הפוליטיות של נשים:
    נשים יהיו זכאיות להצביע בכל מערכת בחירות בתנאים שווים לגברים, ללא כל אפליה; הן יהיו זכאיות להיבחר לכל הגופים הנבחרים על-ידי הציבור על פי חוק המדינה, בתנאים שווים לגברים וללא אפליה; והן יהיו זכאיות להחזיק במישרה רשמית ולבצע כל תפקיד ציבורי שנקבע בחוק המדינה, בתנאים שווים לגברים וללא כל אפליה. ישראל חתמה ב- 1953, אישררה ב- .1954

  • 1955 – נוהלי תקן מינימלי להתייחסות כלפי אסירים:
    הנהלים שואפים לקבוע מה שמקובל כהלכה וכמעשה בהתייחסות כלפי אסירים ובניהולם של מוסדות. בין נהלים אלו: כל אסיר יקבל תא או חדר לעצמו בשעות הלילה; המגורים יעמדו בכל הדרישות הבריאותיות; האסירים יידרשו לשמור על נקיון גופם; כל אסיר יקבל ביגוד המתאים לתנאי האקלים ולשמירה על בריאותו התקינה, וכן יסופקו לו מיטה נפרדת ומזון מזין. כל אסיר שאינו מועסק בעבודות חוץ זכאי לשעה אחת לפחות של תרגול באוויר הפתוח מדי יום; עונשים גופניים, ענישה באמצעות כליאה בתא אפל וכל עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל אחר, ייאסרו לחלוטין כעונשים על הפרות משמעת; בשום אופן אין להעניש באמצעות מכשירי עינויים כגון אזיקים, שלשלאות וכותנות כפייה; שלשלאות ואזיקים לא ישמשו להגבלת התנועה; לאסירים יותר, תחת ההשגחה הנחוצה, לקיים קשר סדיר עם בני משפחותיהם ועם חברים בעלי שם טוב.

  • 1956 – אמנה משלימה בדבר ביטול העבדות, סחר העבדים ומוסדות ומעשים הדומים לעבדות:
    המדינות המשתתפות ינקטו את כל האמצעים החוקיים והאחרים הדרושים כדי לבטל בהדרגה, במהירות המירבית, את המוסדות והמעשים הבאים: שעבוד בשל חוב, שעבוד לקרקע – שעבודו של דייר על פי חוק, מינהג או הסכם המחייבים אותו לחיות ולעבוד במקום מסוים השייך לאדם אחר ולהעניק לו שירות מסוים, אם תמורת גמול ואם לאו, ושוללים את החופש שלו לשנות את מצבו; כל מוסד או מעשה אשר בעטיו אשה מובטחת או נמסרת לנישואין ללא זכות סירוב, תמורת תשלום כספי או אחר – להוריה, לאפוטרופסה, למשפחתה או לכל אדם או קבוצה אחרים; כל מוסד או נוהג אשר בעטיו זכאים בעלה של אשה, משפחתו או שבטו למסרה לידי אדם אחר תמורת דבר ערך או למטרות אחרות; כל מוסד או מעשה אשר בעטיו עם מות בעלה של אשה, אמור אדם אחר לרשת אותו; כל מוסד או נוהג אשר בעטיו נמסר ילד או צעיר מתחת לגיל 18 על-ידי הוריו הטבעיים או על-ידי אפוטרופסו לאדם אחר, אם תמורת גמול ואם לאו, במטרה לנצל את עבודתו. ישראל חתמה ב- 1956, אישררה ב- .1957

  • 1957 – אמנה בדבר ביטול עבודת הכפייה (ארגון העבודה הבינלאומי):
    כל חברה בארגון המאשררת אמנה זו מתחייבת לבטל ולא לעשות כל שימוש בכל צורה של עבודה כפויה: כאמצעי לכפייה פוליטית או לחינוך פוליטי או כעונש על החזקת או הבעת דעות פוליטיות או אידיאולוגיות המנוגדות למערכת המדינית, החברתית או הכלכלית הקיימת; כשיטה לגיוס ולשימוש בעבודה למטרות פיתוח כלכלי; כאמצעי ליצירת משמעת בעבודה; כעונש על השתתפות בשביתות; כאמצעי לאפליה גזעית, חברתית, לאומית או דתית. ישראל חתמה ב- 1957, אישררה ב- .1958

  • 1959 – הכרזה בדבר זכויות הילד:
    הילד ייהנה מהגנה מיוחדת, ויינתנו לו הזדמנויות ואפשרויות בחוק ובאמצעים אחרים כדי לאפשר לו התפתחות גופנית, נפשית, מוסרית, רוחנית וחברתית באורח בריא ונורמלי ובתנאים של חופש וכבוד.

  • 1960 – אמנה נגד אפליה בחינוך (אונסק"ו):
    המדינות המשתתפות מסכימות להבטיח, במידת הצורך באמצעות החוק, שלילת כל אפליה בקבלה של תלמידים למוסדות חינוך; הסדרת החינוך היסודי כחינוך חובה חינם; הסדרת חינוך תיכוני זמין ונגיש לכל; הסדרת החינוך הגבוה כפתוח במידה שווה לכל, על בסיס הכישורים האישיים; אכיפת החובה הכללית ללכת לבית הספר, וקביעתה בחוק; קביעת תקני חינון שווים בכל מוסדות החינוך הציבוריים שברמה זהה, וכן גם תנאים הקשורים באיכות החינוך הניתן בהם.

  • 1962 – אמנה בדבר הסכמה לנישואין, גיל מינימלי לנישואין ורישום נישואין:
    הרישום החוקי של נישואין מותנה בהסכמתם המלאה והחופשית של שני הצדדים. המדינות המשתתפות ינקטו צעדי חקיקה כדי לקבוע גיל מינימלי לנישואין, כך שנישואין של אדם שמתחת לגיל זה לא יירשמו רשמית, אלא אם כן התירה זאת רשות מוסמכת בשל סיבות כבדות משקל, הנוגעות בטובתם של בני הזוג לעתיד. כל נישואין יירשמו במוסד רשמי הולם בידי הגורם המוסמן לדבר. (ב1965- אימצה העצרת הכללית המלצה הקובעת עקרונות זהים לאלה המצויים באמנה, וכן מציינת במפורש כי הגיל המינימלי לנישואין לא יהיה בשום מקרה נמוך מחמש עשרה). ישראל חתמה ב- .1962

  • 1965 – הכרזה בדבר הפצתם בקרב הנוער של רעיונות השלום, הכבוד ההדדי וההבנה בין עמים:
    צעירים יחונכו ברוח של שלום, צדק, חירות, כבוד הדדי והבנה, במטרה לתמוך בזכויות שוות לכל בני האדם ולכל הלאומים, בקידמה חברתית וכלכלית, בפירוק החימוש ובשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים.

  • 1966 – אמנה בינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה:
    המדינות המשתתפות מגנות אפליה גזעית ומתחייבות לנקוט כל דרך אפשרית וללא כל שהות להפעלת מדיניות של ביטול האפליה הגזעית על כל צורותיה, ושל קידום הבנה בין כל הגזעים. לשם כך כל מדינה משתתפת מתחייבת להימנע ממעורבות בכל פעולה או מעשה של אפליה גזעית בין אנשים, קבוצות אנשים או מוסדות, ולהבטיח כי כל הרשויות הציבוריות והמוסדות הציבוריים, ברמה הלאומית והמקומית, יפעלו בהתאם להתחייבות זו; כל מדינה מתחייבת שלא לממן, להגן או לתמוך בפעולות של אפליה גזעית מצד אנשים או ארגונים; לנקוט אמצעים נאותים לבקרתה של כל מדיניות ממשלתית, לאומית או מקומית, ולתקן או לבטל חוקים ותקנות היוצרים או מנציחים אפליה גזעית בכל מקום שבו היא קיימת; לאסור ולהביא לקיצה בכל האמצעים המתאימים – כולל חקיקה אם הנסיבות דורשות זאת – אפליה גזעית מצד כל אדם, קבוצה או ארגון; מתחייבת לעודד, ככל שמאפשרות הנסיבות, תנועות וארגונים רב גזעיים ושוחרי שילוב, ואמצעים אחרים לביטול החיץ בין גזעים, וללחום בכל מה שעלול לחזק הפרדה גזעית. ישראל חתמה ב- 1966, אישררה ב- .1979

  • 1966 – אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, סוציאליות ותרבותיות:
    המדינות המשתתפות מכירות בזכותו של כל אדם לעבודה; להנאה מתנאי עבודה הוגנים ונדיבים; לבטחון סוציאלי, כולל ביטוח סוציאלי; לרמת חיים נאותה ולשיפור מתמיד של תנאי החיים; להנאה מבריאות גופנית ונפשית ברמה הגבוהה ביותר האפשרית; לחינוך; להשתתפות בחיי התרבות; להנאה מיתרונות הקידמה המדעית ויישומיה; ולהגנה על האינטרסים המוסריים והחומריים מכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית פרי רוחו. המדינות מתחייבות לנקוט צעדים מתאימים להבטחת הגשמתן של זכויות אלה. ישראל חתמה ב- 1966, אישררה. ב-1991.

  • 1966 – אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות: האמנה קובעת התחייבות חוקית של המדינות להגן על הזכויות האזרחיות והפוליטיות של כל פרט, ללא אפליה מטעמי גזע, מין, לשון או דת. האמנה מבטיחה את הזכות לחיים, לחירות, לביטחון, לפרטיות ולהגנה מפני עינויים ומפני כל יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל אחר. היא אוסרת עבדות; מבטיחה את הזכות למשפט הוגן; מספקת הגנה מפני מעצר או עיכוב שרירותיים; מכירה בחופש המחשבה, המצפון או הדת, בחופש הדעה ובחופש ההתאגדות; ועריבה לזכות להתאסף בדרכי שלום ולזכות להגר. ישראל חתמה ב- 1966, אישררה. ב-1991.
  • 1967 – הכרזה בדבר ביטולה של אפליה נגד נשים:
    אפליה נגד נשים, המונעת או מגבילה את שוויון זכויותיהן לגברים, היא עוולה מיסודה ופוגעת בכבוד האדם. האמצעים המתאימים יינקטו כדי לבטל חוקים, תקנות ומעשים המפלים נשים, וכדי ליצור הגנה חוקית נאותה על שוויון הזכויות לגברים ולנשים.

  • 1967 – הכרזה בדבר מיקלט טריטוריאלי:
    מיקלט המוענק על-ידי מדינה לאנשים המבקשים מיקלט מרדיפה פוליטית, ובכללם אנשים הנאבקים בקולוניאליזם, יכובד על-ידי המדינות האחרות. נגד אדם כזה לא יינקטו צעדים כמו דחייה בגבול המדינה, הגלייה או החזרה כפויה למדינה כלשהי שבה הוא עלול להיות נרדף. חריגים לכך ייקבעו אך ורק מסיבות מכריעות של בטחון המדינה או שלום הציבור.

  • 1969 – אמנה בדבר אי תחולתן של הגבלות הקבועות בחוק של פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות:
    סעיף 1 של האמנה קובע, שלא ניתן להחיל כל הגבלה הקבועה בחוק על הפשעים הבאים, ללא תלות בתאריך ביצועם: פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, בין אם בוצעו בזמן מלחמה ובין אם בעת שלום; פינוי באמצעות התקפה מזוינת או כיבוש ופעולות בלתי אנושיות הנובעות ממדיניות של הפרדה גזעית; ופשע של השמדת עם – גם אם אין בפעולות אלו משום הפרת חוקיה הפנימיים של המדינה שבה בוצעו. ישראל לא הצטרפה.

  • 1971 – אמנה בדבר נציגי עובדים (ארגון העבודה הבינלאומי):
    נציגי עובדים ייהנו מהגנה יעילה מפני כל פגיעה, כולל פיטורין, המבוססת על מעמדם או פעולותיהם כנציגי עובדים, על חברותם באיגוד מקצועי או על השתתפותם בפעולות האיגוד, כל עוד הם פועלים בהתאם לחוקים הקיימים או ההסכמים הקיבוציים או כל הסדר מוסכם אחר. ישראל לא הצטרפה.

  • 1971 – הכרזה בדבר זכויותיהם של אנשים עם פיגור שכלי: לאנשים עם פיגור שכלי יש, עד לדרגה המרבית האפשרית, אותן זכויות כלכל אדם אחרי כולל הזכות לטיפול רפואי ולריפוי גופני נאותים, להכשרה חינוכית, לביטחון כלכלי ולתנאי חיים מכובדים.
  • 1973 – אמנה בינלאומית בדבר חיסול וענישה על פשעי הפרדה גזעית (אפרטהייד): המדינות החברות מצהירות כי הפרדה גזעית היא פשע נגד האנושות, וכי פעולות אנושיות הנובעות ממדיניות ומיישום של אפרטהייד וממדיניות ויישום דומים של הפרדה ואפליה גזעית, הן פשעים הפוגעים בעקרונות החוק הבינלאומי ומהווים איום חמור על השלום והביטחון העולמיים. הן מכריזות על ארגונים, מוסדות ופרטים המבצעים את פשע ההפרדה הגזעית כעל פושעים. ישראל לא הצטרפה.
  • 1974 – הכדזה עולמית בדבר ביעור הרעב והתזונה הלקויה (ועידת המזון העולמית):
    לכל גבר, אשה וילד הזכות הבלתי מעורערת להיות חופשיים מתנאי רעב ומתזונה לקויה, כדי שיוכלו להתפתח בשלימות ולשמור על כשריהם הגופניים והנפשיים. חיסול הרעב הוא המטרה המשותפת לכל ארצות הקהילייה העולמית, ובמיוחד למדינות המפותחות ולמדינות אחרות המצויות בעמדה של סיוע.

  • 1975 – הכרזה בדבר זכויות הנכים:
    לנכים אותן זכויות אזרחיות ופוליטיות כלכל אדם אחר. הם יוגנו מפני כל ניצול, תקנה ויחס מפלה שטבעם משפיל או פוגע.

  • 1978 – הכרזה בדבר דעות קדומות גזעיות וגזעניות (אונסק"ו):
    כל בני האדם משתייכים למין אחד והתפתחו ממוצא אחד. כולם שווים בכבודם ובזכויותיהם, ומהווים חלק אינטגרלי של האנושות. כל הפרטים והקבוצות זכאים להיות שונים, לראות עצמם כשונים ולקבל יחס כשונים. עם זאת, הגיוון באורחות החיים והזכות לשונות, אינם יכולים, בכל נסיבות שהן, לשמש תואנה לדעות קדומות גזעניות; הם אינם יכולים להצדיק כל נוהג מפלה, להלכה או למעשה, או לספק בסיס למדיניות של הפרדה גזעית, שהיא גזענות בצורתה הקיצונית. כל תיאוריה הכרוכה בטענה כי קבוצות גזעיות או אתניות הן נחותות או עליונות מטבען, טענה המרמזת כי אנשים מסוימים זכאים לשלוט או לחסל אחרים נחותים כביכול, או המבססת שיפוטים ערכיים על הבדלים בין גזעיים, אין לה כל יסוד מדעי והיא מנוגדת לעקרונות המוסריים של האנושות.

  • 1979 – קוד התנהגות לסוכני אכיפת החוק:
    בעת ביצוע תפקידם, יכבדו סוכני אכיפת החוק את כבוד האדם ויגנו עליו, ישמרו על זכויות האדם של הכל ויתמכו בהן. סוכני אכיפת החוק רשאים להפעיל כוח רק כשהדבר הכרחי לחלוטין ורק במידה הנדרשת לביצוע תפקידם. אוכף החוק לא יבצע, יעודד או יסבול כל מעשה עינויים וכל יחס או ענישה בלתי אנושיים או משפילים אחרים. הוא לא יסתמך על פקודות מגבוה או על נסיבות יוצאות דופן, כמו מצב מלחמה, סכנת מלחמה, איום על בטחון המדינה, אי יציבות מדינית פנימית או כל מצב חירום ציבורי אחר, כהצדקה לעינויים או לכל יחס או ענישה אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים אחרים.

  • 1979 – אמנה בדבר ביטול כל צורות האפליה נגד נשים: המדינות המשתתפות ינקטו בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי, את כל האמצעים המתאימים כולל חקיקה, להבטחת התפתחותן והתקדמותן המלאה של נשים – במטרה להבטיח להן יישום מלא של זכויות האדם ושל חירויות היסוד על בסיס של שוויון עם גברים. המדינות המשתתפות ינקטו את כל הצעדים ההולמים לביטול האפליה נגד נשים בתחום התעסוקה, על מנת להבטיח להן את אותן הזכויות, על בסיס של שוויון בין גברים ונשים; הן יעניקו לנשים שוויון עם הגברים בפני החוק, וינקטו את כל האמצעים המתאימים כדי לבטל את האפליה נגד נשים בכל העניינים הקשורים לנישואין וליחסי משפחה. ישראל חתמה ב- 1988, אישררה. ב-1991.
  • 1981 – הכרזה בדבר ביטולם של כל ביטויי אי הסובלנות והאפליה המבוססות על דת או על אמונה:
    כל אדם זכאי לחופש המחשבה, המצפון והדת. חירות זו כוללת את הזכות לבחור בדת או באמונה כרצונו, ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, כפרט או במסגרת קהילה, ברשות היחיד או ברשות הרבים, באמצעות פולחן, שמירת מצוות, מנהגים והוראה. אין להעמיד אדם בפני כפייה שתפגע בחירותו להחזיק בדת או באמונה כרצונו. החירות לתת ביטוי לדת או לאמונה תסויג רק בהגבלות הקבועות בחוק, שהן הכרחיות להגנה על הביטחון, השלום, הסדר, הבריאות או ערכי המוסר של הציבור, או על זכויות וחירויות היסוד של הזולת. לא יופלה אדם על-ידי מדינה או מוסד, קבוצת אנשים או אדם מטעמי דת או אמונות אחרות.

  • 1984 – אמנה נגד עינויים וכל יחס או ענישה אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים אחרים:
    האמנה מגדירה עינויים כפעולה כלשהי הגורמת במכוון כאב או סבל גופני או נפשי, והנעשית בביצועם, בעידודם או בהסכמתם של בעלי מישרות רשמיות כדי להשיג מידע או הודאה ; כדי להעניש, להפחיד או לכפות; או מתוך אפליה. המדינות המשתתפות מחויבות למנוע מעשי עינויים במערכות המשפט שלהן, ולהבטיח את היותם בני ענישה על פי חוק. נסיבות חריגות, כגון מלחמה, סכנת מלחמה, אי יציבות פוליטית פנימית או כל מצב חירום אחר, לא יובאו כצידוק לעינויים; מענה לא יוכל להיפטר מעונש מכוח הטענה שמילא פקודות. המדינות ידאגו להסגרתם של אנשים המואשמים בביצוע מעשי עינויים, ולהגנתם של קורבנות עינויים ולפיצויים. ישראל חתמה ב- 1984, אישררה ב-1991.
  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: זכויות האדם - כללי

סגור לתגובות.