עע"מ 3542/11 ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה נגד המועצה המקומית ערערה
עו"ד: עאוני בנא
ביום 3.4.12 הגשנו, האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום, בקשה להצטרף כידיד בית משפט לערעור בבית המשפט העליון על פסק דין, שקיבל חלקית עתירה של היישוב הערבי ערערה נגד דחיית תוכנית מתאר מקומית ליישוב. התוכנית נועדה לתת מענה לצורכי תושבי היישוב בתחום הקרקע והדיור והיא כוללת שינוי יעוד של קרקעות שמחוץ לגבולות המוניציפאליים של היישוב מחקלאות למגורים. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה דחתה את התוכנית. ערר שהגישה המועצה לוועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובניה נדחה אף הוא, בנימוק כי תוכנית קודמת (שהוחל בהכנתה לפני יותר משלושה עשורים ואושרה רק בשנת 2006) אמורה לתת מענה לצורכים של היישוב.
בפסק הדין שניתן בעתירה נגד דחיית התוכנית נקבע, כי התוכנית תוחזר לדיון בוועדת המשנה או במועצה הארצית, וכי בדיון שיתקיים יינתן משקל מתאים לעובדה שמדובר בתוכנית החלה על יישוב ערבי, על כל המשתמע מכך בהקשר של מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים, תרבותיים וכיוצא באלה. בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה הגיע למסקנה, כי היישובים הערבים סובלים מאפליה בתחום התכנון ובהתאם לכך קבע, כי השיקול של האפליה ההיסטורית הינו שיקול שיש להתחשב בו בכל הליך תכנוני שנוגע לאוכלוסייה הערבית, וזאת בנוסף לשיקולים דמוגרפיים ותרבותיים ייחודיים, השונים מאלה הרלוונטיים ליישובים היהודים.
בהודעת הערעור נטען כי פסק הדין מביא למצב של אי-שוויון בתכנון ויוצר שתי מערכות תכנון בישראל, האחת יהודית והשנייה ערבית, וכי הוא מעניק לשיקולי תרבות וחברה מעמד "על תכנוני". עוד נטען בערעור, כי בית המשפט חרג מסמכותו עת התייחס לסוגיית האפליה, וכי הוא שגה בקובעו, כי מערכת התכנון מפלה לרעה את היישובים הערבים. עוד נאמר בערעור, כי הקביעות של פסק הדין יגרמו לערעור היציבות והוודאות של מערכת התכנון ואף יביאו לערעור יסודותיה של מערכת זו. בחודש יוני 2011 קיבל השופט דנציגר בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, תוך שהוא קובע כי "הסוגיות שנדונו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הן סוגיות מורכבות המעוררות שאלות בעלות השלכות מערכתיות בתחום דיני התכנון והבנייה וכן בנוגע לזכות לשוויון."
האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום ביקשו, כאמור, להצטרף לדיון בערעור כידיד בית המשפט. בקשת ההצטרפות מתייחסת לארבע טענות מרכזיות:
- לעניין הטענה שבית המשפט טעה כשהסיק את מסקנותיו לגבי אפליית היישובים הערבים הדגשנו, כי "ההפליה והמצוקה בחברה הערבית בתחום הקרקע, הדיור והתכנון הן עובדות ידועות ומתועדות היטב, שעליהן עמדו בין היתר הממשלה, בתי המשפט, חוקרים ומלומדים בתחום החברה והמשפט וגופים ציבוריים וממלכתיים שונים", ושאינן טעונות הוכחה בכל פעם מחדש; וכי "יש לדחות את ניסיונן של המערערות לפסוח על הסוגיה העיקרית שביסוד פסק הדין, באשר לחובה לשקול שיקולים חברתיים ולפעול לתיקון ההפליה, באמצעות העלאת טענות מטענות שונות, המכחישות את ההפליה והמתכחשות לפגיעה כה ברורה וידועה באזרחים הערבים."
- לעניין הטענה לגבי הפוטנציאל הכאוטי של פסק הדין, הבהרנו כי "פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה, שאין לה אחיזה בעקרונות המשפטיים והתכנוניים הנהוגים והמקובלים, ובוודאי שאינו מציע לשנות את דיני התכנון הקיימים", כי "פסק הדין מתמקד ביישום הכלל הפרשני, שלפיו יש לפרש סמכויות שלטוניות ושיקול דעת מינהלי בהתאם לתכליתם ובהתאם לערכי יסוד של שיטת המשפט – לענייננו, הזכות לשוויון" וכי "שיקולים ממין אלו שמופיעים בפסק הדין נשקלים באופן תדיר ביחס לאוכלוסייה היהודית מבלי שהם מהווים סכנה למערכת התכנונית."
- לעניין הטענות שפסק הדין מביא לאי-שוויון בתכנון ויוצר שתי מערכות תכנון, אמרנו, כי "הפליית היישובים הערבים בתכנון ובהקצאת קרקעות לבנייה למגורים, ובכלל זה ההתעלמות ממאפיינים וצרכים ייחודיים, היא זו שיצרה לאורך השנים מציאות פסולה של שתי מערכות תכנון, ותיקון ההפליה – שמתחיל בהכרה בקיומה – הוא זה שאמור לייצר מערכת תכנון אחת שוויונית". כמו כן טענו כי "ההבדלים בין היישובים הערבים לבין היישובים היהודים לעניין היקף הצרכים בתחום הקרקע והדיור, כמו גם לעניין המאפיינים הדמוגרפיים והתרבותיים, הינם רלוונטיים לשאלת תכנונם ופיתוחם של יישובים. ההבחנה בין יישובים לפי הבדלים ענייניים אלה מצדיקה ואף מחייבת יחס שונה לשם השגת שוויון מהותי בתכנון".
- לעניין הטענה, שקביעותיו של פסק הדין לגבי החובה להתחשב בשאלת האפליה ובמאפיינים חברתיים ותרבותיים בתכנון יוצרות מעמד-על לשיקולים חברתיים, הדגשנו כי "קביעות אלה הן התרגום המשפטי והתכנוני הטבעי והצודק לגישה, שלפיה התכנון הפך זה מכבר לאמצעי מרכזי בהתמודדות עם סוגיות חברתיות ובקידום ערכים חברתיים ועקרונות צדק בסיסיים. לפי גישה זו, לפעולות ולהחלטות של מוסדות תכנון אין קיום במנותק מהמציאות החברתית והמשפטית של האוכלוסייה שעבורה מתכננים. במילים אחרות, השאיפה לקידום מעמדה החברתי והמשפטי של אוכלוסייה זו הינה אחת התכליות המהותיות של ההליך התכנוני", וכי "גישה זו מחייבת שהליכי תכנון עבור האוכלוסייה הערבית יתחשבו כדבר שבשגרה במציאות התכנונית והמשפטית של היישובים הערבים, קרי בסוגיית ההפליה והקיפוח ההיסטוריים, ויתייחסו לשיקולים דמוגרפיים ותרבותיים, שמאפיינים את מבנה החברה והמשפחה הערבית בתחום הקרקע והדיור. מציאות זו ושיקולים אלה רלוונטיים לאוכלוסייה הערבית בכללותה, ובחינתם הינה הכרחית במסגרת כל הליך תכנוני, שנוגע לאוכלוסייה זו וביחס לכל ישוב ערבי."
הבקשה נכתבה בסיוע עדו קטרי
