נסרין עליאן
גם בשנת 2009, לא נופתע לשמוע כי נשים בישראל עדיין מרוויחות פחות מגברים, שיעורן בקרב הבכירים עודנו נמוך, ושיעורן בקרב מובטלים גבוה. נשים בישראל נמצאות בתחתית הסולם בשיעור השתתפותן בכח העבודה האזרחי ובסולם השכר של העובדים הבכירים. בתחתית של תחתית סולם התעסוקה נמצאות הנשים הערביות בישראל, כאשר 19% בלבד מהנשים הערביות מועסקות לעומת 56% מהנשים היהודיות.
למצבן הייחודי של נשים ערביות, כמי שצריכות להתמודד עם "תקרת הזכוכית הכפולה", וסובלות מאפליה כפולה, הן כנשים והן כמי ששייכות למיעוט הפלסטיני בישראל, יש השפעה ישירה על ביטחונן העצמי וחוסנן הכלכלי, אשר משתקף בתנאי ושיעורי השתלבותן בשוק העבודה.
משבר הכלכלה העולמית והתגברות בעיית האבטלה ברחבי הארץ ובקרב האוכלוסייה הערבית פגעה בנשים ערביות בצורה קשה ביותר, פעם אחת כמי שמשתייכות לאוכלוסיה הערבית בכלל, אוכלוסייה אשר אחוז האבטלה בה הינו מהגבוהים בארץ עוד טרם המשבר הכלכלי, ופעם שנייה, כנשים. גם השכלה אקדמית אינה מבטיחה לאישה הערבייה רווחה כלכלית או תעסוקה בכלל: 43% מהאקדמאיות הערביות בישראל מובטלות, לעומת 19% בלבד מקרב האקדמאיות היהודיות.
הנשים במגזר הערבי אשר רוצות לפנות לתעסוקה נתקלות בקשיים לא מבוטלים הנובעים בעיקר מתשתיות התעסוקה הלקויות: ביישובים הערביים, היצע המשרות המתאימות לנשים בכלל ולנשים משכילות בפרט, הוא מצומצם ביותר, אולם היעדר תחבורה ציבורית נגישה מהיישובים הערביים אל מרכזי התעסוקה בערים הגדולות, מקשה כפליים על נשים להגיע אל מקומות העבודה, ומאלץ אותן להקדיש זמן רב מדי לנסיעות; היעדרן של מסגרות ציבוריות לטיפול בילדים ובתינוקות מהווה גם הוא מכשול משמעותי בפני היציאה לעבודה.
צריך לומר כי אחד המכשולים המרכזיים אשר מקשים על השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה, הוא המכשול התרבותי; מעמדה של האישה הערבייה בחברה הישראלית מושפע מנורמות חברתיות מסורתיות, אשר קובעות כי מקומה הטבעי הוא בבית. הנורמות הללו לא מעודדות עבודה מחוץ לכפר, בנייתה של קריירה מכובדת או עבודה מחוץ לתחומי המקצועות ה"נשיים", שיכולת ההשתכרות בהם נמוכה. לא פלא, כי מבין אותן 19% מהנשים הערביות שכן עובדות, כמעט מחציתן מועסקות בתחום החינוך.
אולם אם העניין התרבותי הוא בין האישה הערבייה לבין החברה בה גדלה ואליה היא משתייכת, האפליה המבנית באפשרויות התעסוקה הן עניין של הרשויות. בשעה שמדינת ישראל עושה מאמצים לקלוט למשרות בשירות המדינה מגזרים אשר סובלים אפליה, דוגמת נשים, ערבים ועולים, נדמה כי המגזר אשר מופלה פעמיים, נשים ערביות, נעלם מהרדאר הממשלתי. כ-60% מעובדי שירות המדינה הן נשים, אולם רק 3% מביניהן הן נשים ערביות.
יתרה מכך, מדינת ישראל משקיעה מאמצים ניכרים בשילוב של קבוצות אוכלוסייה ייחודיות בשוק העבודה. כך למשל, בקרב המגזר החרדי נעשית עבודה מרשימה, הן מול הנשים והן מול הגברים, תוך מאמץ כן ורציני למצוא פיתרונות תעסוקתיים אשר יהלמו את הייחוד התרבותי של קבוצות אלו.
אולם בכל הנוגע לתעסוקת נשים ערביות, מדינת ישראל מגלה בעיקר אוזלת יד וחוסר אכפתיות, עד כי אי אפשר שלא לתהות אם קיימת כאן מדיניות מכוונת, מתוך רצון להותיר את הנשים הערביות מוחלשות, פגיעות, ומופלות לרעה. חוסר שילובן של נשים ערביות בשוק העבודה מהווה תג מחיר יקר לחברה הישראלית כולה.
כמי ששייכת לקבוצה זו תהיתי ביני לביני, האמנם אין די נשים ערביות אינטליגנטיות, משכילות ומוכשרות, היכולות להשתלב בשירות המדינה ולהגביר את הייצוג החסר של ערביות? מדוע המדינה אינה מייחדת משרות לנשים ערביות? מדוע לא נעשה מאמץ להתאמה תרבותית שתעודד ותאפשר שילובן של נשים ערביות בשירות המדינה? האם קושי אובייקטיבי מונח כאן, או שמא המדינה מעדיפה לשמר את המצב הקיים מבחינה מעמדית-ג'נדריאלית-חברתית-כלכלית?
ביום האישה 2009 ראוי להזכיר, כי המחדל הממשלתי של שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב נשים ערביות נושא בחובו תג מחיר יקר מדי לכלכלה הישראלית, אבל בעיקר מהווה אות קלון למדינת ישראל. הגיעה העת שרשויות המדינה בישראל תפעלנה לניפוץ תקרת הזכוכית הכפולה.
נסרין עליאן היא עורכת דין הפעילה באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר nrg ב-8.3.09, לרגל יום האישה הבין-לאומי
