גיל גן-מור
קבוצות רכישה תופסות מקום גדל והולך כמנגנון לרכישת קרקעות ובניית מתחמי מגורים בשוק הדיור בישראל. בבסיסה, קבוצת הרכישה היא מנגנון צרכני חיובי. מה רע בקבוצה של אנשים המתארגנת כדי להתחרות על מגרש, ומנצלת את היותה קבוצה מאורגנת מראש כדי לצמצם את עלויות הפרויקט ובסופו של דבר את עלויות הדיור? אלא שבאותה עת, קבוצת הרכישה עלולה להיות גם כלי לאפליה פסולה.
בשנים האחרונות אנו עדים להתארגנות של קבוצות רכישה הומוגניות, המקבלות לשורותיהן רק מי שעונה על קריטריונים מסוימים או צולח ועדות קבלה. לעתים, ההומוגניות היא מטרתם המוצהרת של מארגני הקבוצה, שפעמים רבות מבטיחים בגלוי כי מערכת הסינון שלהם תבטיח "שכנים איכותיים". לעתים מגבילים היזמים מראש את הקבוצה למקצועות כאלה או אחרים. כך נוצרות קהילות סגורות וסלקטיוויות של אוכלוסיות חזקות, שסוגרות את שעריהן בפני כל מי ששונה מהן: ערבים, אתיופים, בעלי מוגבלות, חרדים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין, וכל מי שאינו מתנהל על פי קודי ההתנהגות של חברי הקבוצה.
לו היה מדובר רק במגדל יוקרה כזה או אחר, עוד ניתן היה לעבור על כך לסדר היום. ממילא, במקומות כאלה המחיר מהווה מסננת. גם כשמדובר בהתארגנות פרטית של כמה חברים קרובים, אין סיבה לפסול אותה. אבל ההתפתחויות האחרונות בתחום הן מיזמים מסחריים לכל דבר, שמבקשים לארגן קבוצות רכישה גדולות לאכלוס מתחמי מגורים שלמים, והן כבר מהוות סיבה לדאגה.
חברה שבה נוצרות קהילות סגורות במתחמי מגורים נפרדים היא חברה שבה שולטים הפילוג והניכור החברתי. זו חברה שבה ילדים גדלים בשכונות שבהן הם למדים שאנשים מסוגים מסוימים אינם ראויים לגור בשכנות להם. בחברה עם קהילות מגורים סגורות גדלים גם הפערים החברתיים, שכן שכונות אלה מרכזות אליהן את מיטב השירותים שבאותו אזור, והמערכות הציבוריות, שמשרתות את כלל הציבור, נשחקות וקורסות. לכן, מי שקיומה של חברה שוויונית וסובלנית חשובה לו, צריך להיות מוטרד.
לא צריך להיאבק בקבוצות רכישה, שכן יש להן צדדים חיוביים, אך יש לקבוע כללים, שיבטיחו שקבוצת הרכישה לא תהווה אמצעי לאפליה. כאשר מדובר במקרקעין ציבוריים, נדמה שהכללים כבר קיימים: לרשות ציבורית אסור להעביר מקרקעין לגוף שלישי, אשר משתמש בהם בצורה מפלה. יש להבטיח, כי קבוצת רכישה, המעוניינת להתחרות על מקרקעין ציבוריים, תהא נגישה לכלל הציבור ולא תסנן את מי שמבקש להצטרף אליה
לא צריך להיאבק בקבוצות רכישה, שכן יש להן צדדים חיוביים, אך יש לקבוע כללים, שיבטיחו שקבוצת הרכישה לא תהווה אמצעי לאפליה. כאשר מדובר במקרקעין ציבוריים, נדמה שהכללים כבר קיימים: לרשות ציבורית אסור להעביר מקרקעין לגוף שלישי שמשתמש בהם בצורה מפלה. יש להבטיח כי קבוצת רכישה המעוניינת להתחרות על מקרקעין ציבוריים תהיה נגישה לכלל הציבור, ולא תסנן את מי שמבקש להצטרף אליה על פי קריטריונים לא-ענייניים או מפלים. אפשרות השימוש בוועדת קבלה לצורך סינון מועמדים למגורים במקרקעין ציבוריים גם היא צומצמה מאוד בשנים האחרונות בנוגע לישובים קהילתיים, וכיום אף מתנהלים בבג"ץ הליכים נוספים לצמצומן ואף לביטולן כליל, ויש לוודא שתופעה זו אינה חוזרת בדלת האחורית דרך קבוצות הרכישה.
גם כשמדובר במקרקעין פרטיים, יזם של קבוצת רכישה שמקיים אפליה מסתכן בתביעה – אך דרוש תיקון חקיקה, שיאסור את הדבר בצורה מפורשת. החוק קובע כיום כי אסור ליזמים ולתאגידים פרטיים להפלות את מי שמבקש להתקבל לעבודה, לקבל שירותי בריאות וחינוך או להיכנס למקומות ציבוריים. באותה מידה, על החוק לקבוע שאסור להפלות את מי שמבקש לגור במתחם מגורים או להתקבל לקבוצת רכישה.
אם לא ננקוט את הצעדים הנדרשים כעת, אנו עלולים להתעורר יום אחד למציאות שבה שכונות מגורים שלמות מוקפות חומה יהיו חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי.
הכותב הוא עורך דין באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם (בקיצורים קלים) בעיתון TheMarker ב-2.3.09
