הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה

הרב בני פרל

בס"ד

כאשר נדרש רוב מלל על מנת להצדיק דבר מה, נראה שיש לתהות בו היטב. תמונה קשה של שיירת עגלות עלובה בין שורות בתים הרוסים בשכונה משכונות עזה הופיעה בגיליון "שבת" של פרשת בא. סביב התמונה נפרש מאמרו של הרב יהודה זולדן וכותרתו: "יש גיבוי מוסרי מלא". למרות שמרבית דברי הכותב מקובלים עלי, הכותרת צורמת. לא רק היא. מה שבא ועולה מתוך הדברים לא תמיד תואם את רוח המובאות. רוח הזעם מירי הקסאמים המתמשך סימא מעט את הציבור הישראלי, לכן טוב שוב לעיין בכמה ממקורותינו.

גם במלחמת לבנון השנייה וגם במבצע עופרת יצוקה נעשה שימוש נרחב בהרס תשתיות אזרחיות. אם תשתיות אלו משמשות ללחימה במישרין או בעקיפין, יש לתקוף אותן. אולם לעיתים לא ברור לחלוטין שאכן כך, על כך ראוי להביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות, ל"ת, נ"ז:

והמצווה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם."

התפיסה הטוענת ל"תג מחיר", להשחתת תשתיות על מנת "להכאיב לבבם" נשללת. "להכאיב לבבם", כמה מדויק ביטוי זה למציאות שלנו ולמציאות של מלחמה המבוססת בתוך נקמנות,שנאה וזעם.

ראוי להזכיר כאן את דברי החינוך בעניין זה (מצווה תקכ"ט)

"שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם."

הרמב"ן חולק על הרמב"ם ומתיר להרוס תשתיות ולהכאיב לב, וזה לשונו: (בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שישית)

ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם… ולשון הרב במצוה הזו (ל"ת נז) איננו מכוון:

לדברי הרמב"ן אמנם השחתה בחינם אסורה, אולם מותר להצר לאנשי העיר על מנת שלא יחיו מהם. במובן זה יתכן שמניעת מזון מאנשי העיר יש בה כדי להכריע את המערכה מבלי להזדקק לשפיכות דמים. ספק אם דעת הרמב"ן תתמוך באפשרות שלא להכניס סיוע הומניטארי לאוכלוסיה אזרחית, שכן במקרה העזתי לשלטון החמאס אין זה משנה אם האוכלוסייה רעבה או שבעה.

עם זאת הרמב"ן עצמו מבקש חמלה כלפי האויב וזה לשונו: (בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה חמישית)

מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו

הטעם של הרמב"ן הוא כפול, יש לחמול על האויב ואפילו בעת מלחמה. ציווי זה עומד בפני עצמו, יש לו הדר עצום וגם ערך מוסרי קיצוני. אולם לחמלה זו גם תועלת. בהתאכזרות כלפי האויב אתה מחזק אותו, הייאוש יגרום לאויב להתחזק ולא להיחלש.

האם שיקולים אלו עומדים על הפרק כאשר אנו באים לבחון את מבצע עופרת יצוקה? נראה שהשפה שבה התנהל הדיון בתקשורת הייתה רחוקה מאוד מהשפה של הרמב"ן. הזעם לא רק הכחיד את הטעם, הוא יצר מרחב שיח מאוד אלים ואטום. מי שדיבר על חמלה, תויג כידידם של גדעון לוי ועמירה הס ובזה תם הדיון.

הרב זולדן מתייחס למאמרו של הרב שאול ישראלי. מאמר זה דן באריכות יתרה בנושא, וחשוב לעיין גם בשקלא וטריא. בעידן תשובות הס.מ.ס. התרגלנו לקבל תשובה בינארית של כן ולא, והמקרה שלפנינו יכול להסביר עד כמה חשוב לראות את ההתלבטות. באחד משלבי הדיון משווה הרב ישראלי (במאמר: "פעולות תגמול לאור ההלכה") את שאלת האוכלוסייה שאינה מעורבת בלחימה לשאלת דין רודף. כידוע, יש לחתוך עובר במעי אימו אם הוא מהווה לה סיכון, אולם לאחר שהוציא ראשו, אין נוגעים בו משום שאין דוחין נפש מפני נפש (עיקר הדברים: רמב"ם, הלכות רוצח, פ"א, ה"ט) הרב ישראלי מרבה לדון בשאלה האם חפים מפשע דינם כתינוק שהוציא ראשו. כדאי לראות את דבריו ביחס לפגיעה בילדים קטנים, וכך דן הוא:

"… שאין הקטנים עושים כלום, אלא שבכדי להציל את עצמנו, יש לבער את הרוצחים, וזה א"א להוציא לפועל אא"כ יפגעו גם הקטנים, בזה אין על הקטנים דין רודף כלל ואפילו לא דין רודף באונס"

כאמור, אין זו המסקנה של הדיון, אולם כמה ראוי לנו לקרוא את כל מהלך הדיון אל מול ההתלהמות הפלקאטית שבה מתנהל השיח שבתוך מחננו.

כאשר אויב נלחם מתוך אוכלוסיה, ברור הדבר שהאחריות לפגיעה באוכלוסיה זו מוטלת עליו. כך גם מקובל בחוק הבינלאומי, ובכך הוא די דומה למאמרו של הרב ישראלי. אולם המציאות באה ועומדת בפנינו, והיא מבקשת תשובה. לראשונה במלחמות ישראל, מרבית הנפגעים הם אזרחים שלא לחמו. יש לבדוק עובדה זו בבדיקה מסודרת.

מניסיוני כלוחם, הצבא אינו מנחה את חייליו לפגוע באוכלוסיה אזרחית. יתר על כן, פקודות רבות נוגעות למניעת פגיעה כזו ואף הייתי עד לפעולה שבוטלה בשל החשש לפגיעה באזרחים. אולם בלהט המשימה נשכחים הכללים, וחמור מכך, הפרטים. יתכן שהכללים נשמרו והאחריות מוטלת על מחבלי חמאס, אלא שהאחריות המוטלת עלינו היא לבדוק זאת.

לעיתים המציאות או האופן שבו אנו מתארים אותה גורמים לנו להפסיק להיות מה שאנו. למצב האלים יש שתי פנים, האחת גורמת לנו לאהבה וחמלה, לגילויי התנדבות ורעות, והאחרת גורמת לאכזריות. המימד האכזרי הנדרש לקרב קשה לריסון, וגרורותיו עושות את הרע לממשי.
ראוי לסיים בדברי הרמב"ן על האזהרה ליוצאים למלחמה: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים פרק כג פסוק י):

"והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע"

הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב, חבר הוועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח בישראל ושל מדרשת "אדם"

המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב-13.2.09