חגי אלעד
איך היינו מרגישים אם חלילה, למרבה הזוועה, היינו חווים שבוע בו בכל יום עשרים ילדים, מגיל גנון ועד אמצע התיכון, היו נהרגים בפיגוע? או אם היינו קוראים על אירוע בו האויב יורה בצוות של אמבולנס שיצא לחלץ פצוע, וכל צוות מד"א נהרג במקום כולל הנער בן ה-13 שהצטרף אליהם כמורה דרך לעת מצוא? או על תקרית בה חיילים מרכזים אזרחים משכונה מסוימת בצפיפות במבנה אחד, ומבנה זה מופגז אחר כך, ועשרות בני משפחה מורחבת אחת נהרגים?
לא כולם נהרגים במקום: חלקם מדממים למוות ללא סיוע רפואי משך ימים; ילדים ממתינים באפיסת כוחות ליד גופות אימותיהם; עמדת הצבא במרחק פחות משמונים מטר מהמקום אינה רואה דבר, אינה עושה דבר. כשניתן לבסוף לצוותי חילוץ להגיע למקום לאחר מספר ימים, הם נאלצים להיעזר בעגלה רתומה לחמור להובלת הפצועים, כי האזור חסום בסוללת עפר שהקים הצבא. מקוצר הזמן, הם משאירים חלק מהגופות מאחור.
כאלו הם סיפורי הזוועה מעזה. הזוועה האנושית האינדיבידואלית, והנתונים הסטטיסטיים המצמררים לא פחות: כאלף הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. בין ההרוגים בעזה, כך נראה, פחות מ-300 חמושים. בין ההרוגים בעזה, למעלה מ-300 ילדים מתחת לגיל 16. האם צה"ל הרג בשבועיים בעזה יותר ילדים מאשר חמושים?
והאדמה אינה רועדת. כלומר, מההפצצות בוודאי שכן; אבל מתמונות הזוועה, וסיפורי הזוועה, ונתוני הזוועה – אין זעזוע, ובקושי יש התייחסות, ובוודאי שאין תחושת אחריות. אולי הרמת כתפיים או צקצוק אוטומטי "מחיר המלחמה", והלאה. והרי רק על קמצוץ מהמציאות בעזה, לו הייתה מתרחשת אצלנו, הארץ הייתה רוגשת, ובצדק. בדין התרגשנו כולנו מגורלה של תינוקת שלמרבה המזל רק נשרטה בגדרה. אבל מה עם למעלה מ-300 ילדים פלסטינים הרוגים?
ההודעה הנדירה שפורסמה לפני שבוע על-ידי הצלב האדום הבינלאומי נוסחה בלשון מאופקת: "ישראל לא עמדה במוטל עליה בהתאם למשפט הבינלאומי ההומניטרי לטיפול בפצועים ולפינויים". המילים המנומסות הללו נכתבו בדם: בדמו של יצחק אלסמוני, בן 12, שדימם למוות משך יומיים מפציעה ברגליו, מרחק פחות ממאה מטרים מעמדות של צה"ל; ובדמם של עוד עשרות אזרחים פלסטינים שנהרגו בזייתון ובכל רחבי הרצועה.
שמירה על זכויות אדם בעת מלחמה היא לא רק שאלה משפטית הנוגעת לדיני הלחימה והחשד להפרתם. זו שאלה מוסרית, אנושית. שאלה שהתשובה לה קובעת את דמותנו כחברה ואת זהותנו כבני אנוש. בעזה, כל עוד צה"ל פועל בתוך אוכלוסייה אזרחית באזור שהוא מהצפופים בעולם, זו איננה שאלה תיאורטית. התשובות המעשיות שמדינת ישראל מציעה לשאלות אלו הן אכזריות, ברוטאליות ומבטאות כשלון מוסרי מחפיר.
הצבא הרי לא ישנה משיטות הלחימה שלו בעזה. המשמעות, לפיכך, של כל יום לחימה נוסף הוא עוד עשרות אזרחים הרוגים, כולל ילדים רבים. כך היה מדי יום מתחילת הלחימה, וכך מן הסתם יהיה. לא ידענו? אולי. בכל אופן, עכשיו אנחנו יודעים.
כמה ילדים עוד יצטרכו למות בעזה עד שנזעק די?
המאמר פורסם באתר nrg ב-15.1.09
