טלי ניר
לפעמים נדמה כי לממשלה בישראל יש תסריטאי שיודע ליצור רק סרט מסוג אחד. ההתחלה היא בהחלטה על קיצוצי שירותים או העלאת מחירים, ואחריה זעקה ציבורית. כעת פורצת מערכה די קצרה של כמה ימים עד שבועות, שבהם מאפשרים לנו לדבר על זה בתקשורת – וכבר מגיע הסוף האחיד: נבחרינו מכריזים על איזו הטבה לציבור, וכולנו ממשיכים הלאה. עד העונג הבא.
הבעיה היא שזה לא סרט זר עם סוף עצוב, אלא החיים של כולנו. ובחיים האלה מרשות לעצמן הממשלות כבר שני עשורים וחצי לקצץ עוד ועוד בשירותים החברתיים, להעלות מיסים ומחירים, ולגרום לכך שממשכורות ממוצעות אי אפשר לגמור את החודש. מדיניות של הרבה מאד מקלות, ללא גזרים – מקסימום סוכרייה מדי פעם, שהטעם שלה נגמר מהר.
השבוע צוין בעולם היום הבינלאומי לצדק חברתי, עליו הכריזה העצרת הכללית של האו"ם לפני ארבע שנים, במטרה לקדם את הרווחה והקיום בכבוד של כל בני האדם. בהחלטה הוזכרה גם מחויבותן של המדינות להפחתת העוני.
למרבה הצער, למרות שישראל הצביעה בעד, ממשלותיה אינן מקדמות צדק חברתי. מאז 1985 הן מקצצות באופן חד בתקציבי השירותים החברתיים, והתוצאה ניכרת היטב – הן בכמות ובאיכות של השירותים והן בנסיקה במימדי העוני ואי-השוויון.
כולנו מרגישים את זה: במחירי הדיור, בתשלומים למערכת החינוך, בהוצאות הרפואיות, במשכורות ובתנאים שאנו מקבלים במקומות העבודה. מצבם של המובטלים ומקבלי הבטחת ההכנסה חמור עוד יותר: אין כמעט הכשרות תעסוקתיות, והקצבאות שלהם נשחקו לגמרי. התוצאה היא 1.7 מיליון עניים, אחד מכל ארבעה תושבים. רמת אי-השוויון היא הגבוהה ביותר בין מדינות ה-OECD. זו לא חברה שמקדמת קיום הוגן לכל תושביה.
העובדה שזכויותינו הבסיסיות לחינוך, לדיור ולבריאות אינן ממומשות, יוצרת רמת תסכול אדירה: מחוסר הצדק, מחוסר היכולת להתפתח, מהקנאה במה שיש לאחרים. תחושת השותפות נפגעת, ורבים מוותרים על אזרחות פעילה. הירידה באחוזי ההצבעה בבחירות (מכ-80% בשנות ה-80 לפחות מ-65% בעשור האחרון) יכולה להוות אינדיקציה אחת לכך. כשפחות אנשים משתתפים, זו גם כבר פגיעה בדמוקרטיה.
מעבר לכך, הפערים החברתיים מורידים את איכות החיים של כלל התושבים: ככל שגדל אי-השוויון, יש יותר בעיות חברתיות בכל התחומים. צמד רופאים בריטים, ריצ'רד וויליקסון וקיית פיקט, השוו את מימדי אי השוויון של 23 המדיניות העשירות בעולם ושל מדינות ארה"ב השונות, ומצאו כי בכל ההיבטים התוצאות הולכות לאותו כיוון: במדינות שוויוניות יותר – ולא משנה כמה הן עשירות – תמותת התינוקות נמוכה יותר, תוחלת החיים גבוהה יותר, ילדים מצליחים יותר בלימודים, האלימות נמוכה יותר, פחות אנשים יושבים בכלא, יותר אנשים בוטחים זה בזה וכיו"ב.
לחוקרים יש שורה של הסברים מדוע זה קורה, שעיקרם: יותר שוויון משמעו פחות קנאה ותסכול, יותר בריאות ושגשוג. המסקנה שלהם: הגענו לקצה של מה שצמיחה כלכלית יכולה לעשות למדינות מפותחות. שיפור איכות החיים יכולה להיעשות רק באמצעות הקטנת הפערים בחברה.
המצב הנוכחי איננו גזרה תקציבית או גזרה משמים, אלא מדיניות בשר ודם, שיכולה לנצל את אותם תקציבים אחרת, ולהבטיח כי לכל ילד ולכל תושב תהיה הזדמנות הוגנת ושווה.
בעולם כבר משתמשים בשיטות שונות במטרה לצמצם עוני: מקצבאות ועד השקעות בתעסוקה, בחינוך, בבריאות, בדיור ובתחבורה. יש מה לעשות, צריך רק לבחור. הגיעה השעה שממשלת ישראל תבחר בנו ותתחיל לעשות עמנו צדק.
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-24.2.11
