מעצר מינהלי

מתוך: זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2011, האגודה לזכויות האזרח, דצמבר 2011

 "את טענות הצד שכנגד אפשר לסתור רק כשהן ידועות; עם ספינקס אי אפשר להתווכח."[1]

החוק הנוהג בשטחים מאפשר לעצור אדם בצו מינהלי למשך תקופה של עד שישה חודשים. אולם את צו המעצר אפשר להאריך שוב ושוב, בכל פעם לשישה חודשים. למעשה, אפשר לכלוא כך אדם במשך שנים, ללא ביקורת שיפוטית מעמיקה ואפקטיבית – שכן הביקורת השיפוטית מתקיימת בלי שהעצור יזכה להליך משפטי הוגן, ובלי שתעמוד לו הזכות הבסיסית להתגונן מפני ההאשמות העומדות נגדו.[2] נכון לאוגוסט 2011, החזיקה ישראל במעצר מינהלי כ-270 פלסטינים. בממוצע, הוחזקו בכל אחד מהחודשים ינואר-אוגוסט 2011 כ-230 עצירים מינהליים.[3]

מעצר מינהלי מאפשר מעצרים שרירותיים בידי המדינה, ובכך מפר עקרונות יסוד בסיסיים ביותר של ההליך המשפטי ואינו עולה בקנה אחד עם מחויבות בסיסית לערכי זכויות האדם. המעצר מתבסס על חומר חסוי, כאשר במרבית המקרים פרטי החשדות – ולא רק הראיות, שהם מתבססים עליהן – מוסתרים הן מפני החשוד והן מפני עורך דינו. מידת המסוכנות של העציר המינהלי נאמדת, ככלל, בהסתמך על מעשים קודמים או על כוונות המיוחסות לו, וזאת בלא לדרוש מהמדינה להוכיח את אותם המעשים או הכוונות מעל לכל ספק סביר, במשפט פלילי הוגן. דומה כי אין פגיעה חמורה יותר בזכות להליך הוגן מזו השוללת מהחשוד את האפשרות להתעמת עם מאשימו ולהשיב לטענות נגדו. אדם שאינו יודע את פרטי החשדות נגדו, ואינו יודע על מה הם נסמכים, יכול אך לגשש באפלה, ונשללת ממנו כל אפשרות ממשית להתגונן. בנסיבות אלה גוברת מאוד ההסתברות לטעות מצד השלטונות ונפתח פתח חמור לניצול לרעה של סמכות הכליאה על ידם.

בנסיבות אלה, אף אם פורמלית מתקיים הליך של ביקורת שיפוטית, אין הוא יכול לשמש ערובה של ממש למניעת מעצרים שרירותיים, טעויות, או שימוש לרעה בסמכות הדרקונית. במצב דברים זה, גם השופט הטוב ביותר אינו יכול לעשות צדק – ידיו כמו כבולות מאחורי גבו, ובמקרים רבים הוא הופך, מניה וביה, למעין "חותמת גומי" להחלטות רשויות הביטחון. כך משמש המעצר המינהלי, יותר מכל, "מסלול עוקף" להליך הפלילי, ואמצעי "נוח" יותר למדינה להביא לכליאתם של אנשים, כאשר אין בידה ראיות קבילות להוכחת אשמתם.

המשפט הבין-לאומי ההומניטרי, אשר ישראל מחויבת לעקרונותיו, מתיר את השימוש במעצר מינהלי כאמצעי מניעתי בלבד, ואך ורק בנסיבות חריגות.[4] השימוש הנרחב והשגרתי שעושה ישראל בכלי זה בשטחים הכבושים, תוך שלילה גורפת של הערובות המינימליות הדרושות כדי להבטיח הליך הוגן, אינו עומד באמות המידה הללו, והוא פסול – הן מוסרית והן משפטית. הגיעה העת להפסיק את השימוש בכלי פוגעני זה ולחייב את הרשויות להיצמד לכלל הבסיסי, כי אין נוקטים צעדים הפוגעים בחירותו של אדם אלא במסגרת הליך פלילי הוגן, שבו ניתנת לחשוד מלוא ההזדמנות להתגונן.