בית המשפט העליוןבכל דמוקרטיה מהותית, מערכת המשפט – ובמיוחד בית המשפט העליון – הם נדבך מרכזי בהגנה על זכויות האדם. בישראל של השנים האחרונות, המתקפה על בית המשפט העליון היא אחד הסממנים המרכזיים של המתקפה על יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה, לצד ראשיה הנוספים של מתקפה זו: מהלכי חקיקה (ומהלכים ציבוריים) לצמצום חופש הביטוי, לפגיעה בזכויות המיעוט הערבי במדינה ונגד ארגוני החברה האזרחית בישראל.
ביקורת פומבית, בפרט על בתי המשפט, לא רק שהיא לגיטימית וסבירה – היא חיונית וטבעית בחברה דמוקרטית. בית המשפט אינו חסין מביקורת, והדיון בסמכויותיו ובהיבטים רלבנטיים אחרים של תפקודו הוא הכרחי וראוי. אלא שביקורת לגיטימית לחוד – ומתקפה פוליטית לחוד. בשנים האחרונות גלשה הביקורת לעתים קרובות לדה-לגיטימציה של בית המשפט העליון, לניסיון להצר סמכויותיו באופן בלתי ראוי ולהשפיע על פסיקותיו וסדר יומו באופן פוגעני. הדבר נובע, כך נראה, ממניעים פוליטיים וניסיון לקדם סדר יום פוליטי–מדיני מסוים, אשר לדעת המבקרים מסוג זה, בית המשפט העליון אינו משרתו ואף פוגע בו.
לעמדת האגודה לזכויות האזרח הביקורת על בית המשפט העליון, ובמיוחד הביקורת שחורגת מהשיח על האקטיביזם השיפוטי, ותחת זאת עושה דה לגיטימציה ומנסה להשפיע על סמכויות ואף על פסיקות של בית המשפט העליון, מעלה חשש ליתר פוליטיזציה של בחירת השופטים, דבר שעלול לפגוע בהפרדת הרשויות בישראל עד כדי פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. נוסף על כך, צמצום זכות העמידה, צמצום סמכויות בית המשפט ופגיעה ביכולתו לקבוע כי חקיקה הינה בלתי חוקתית עלולים לפגוע ביכולתו של בית המשפט העליון להגן על זכויות האדם, ובראשן על זכויותיהם של מיעוטים מכל הסוגים מפני שרירות ועריצות הרוב במדינה דמוקרטית.
לנייר העמדה המלא, שכתבה עו"ד דבי-גילד-חיו, מקדמת מדיניות וחקיקה באגודה לזכויות האזרח, ובו ניתוח הסיבות וההשלכות של המתקפה על בית המשפט העליון, ורשימת הצעות חוק נגד בית המשפט העליון מהתקופה האחרונה.
