ידעתי שאת המאמר הזה יהיה לי קשה לפרסם. שוב סיפורי המקרר הריק? שוב הבטחות של שרים וחברי כנסת שאין להם אף פעם כיסוי? עוני בישראל נתפס כמסכנות שיש מי שנופלים אליה ומי שלא. סוג של גזירת גורל. לממשלה אין שום תפקיד בעניין.
אבל שיעור העוני עולה בהתמדה: מאחד מכל חמישה ישראלים בשנת 1999 – לאחד מכל ארבעה כיום. העובדה הכואבת הזו והלחץ מארגון ה-OECD, האומר שזו לא גזירה משמים אלא תלוית מעשי השלטון, הביאו את ממשלות ישראל לדבר על הצורך בהפחתת העוני המשתולל. ממשלת אולמרט אף אימצה יעד להפחתת העוני באחוז אחד מדי שנה. טרכטנברג המליץ על כך בתור ראש המועצה הלאומית לכלכלה.
אולם דיבורים לחוד ומעשים לחוד. הצעדים שנדרשו למימוש היעד הזה לא נעשו, והעוני רק ממשיך להעמיק. כך, למשל, התחייבה הממשלה להכשרות מקצועיות וליווי של מחוסרי עבודה, אולם בפועל, אחרי שנסגרה תוכנית ויסקונסין – שלא סיפקה את הסחורה – לא הונהגה תוכנית חדשה שתענה על הצורך הזה. להפך, תקצוב שירות התעסוקה וההכשרות המקצועיות עוד קוצץ.
גם ההתחייבויות לשפר את הנגישות התחבורתית למקומות העבודה ולהרחיב את הסיוע למעונות לילדים לא מומשו, והשילוב התעסוקתי של ערבים וחרדים הופעל בהיקף שאיפשר לאלפים בודדים בלבד להשתלב בעולם העבודה.
מס ההכנסה השלילי, שהונהג כדי לסייע לעובדים בעלי שכר נמוך, הגיע בסופו של דבר ל-45% בלבד מהזכאים (לפי נתוני בנק ישראל), ושיפור אכיפת חוקי העבודה, אליו התחייבה הממשלה, לא נעשה.
רק החודש שוב החליטה הממשלה שלא להוסיף פקחים לתחום זה, למרות שלפי הערכות ה-OECD יש להוסיף לכ-50 הפקחים הקיימים עוד לפחות 250, שידאגו לחייב מעסיקים לשלם שכר מינימום. גם ההתחייבויות לבחון מחדש ולייעל את מערך הקצבאות, ולשדרג את החינוך על כל רבדיו לא ממש בוצעו, גם לא אחרי הקיץ האחרון.
יותר ויותר ממשלות בעולם מבינות היום שהעוני אינו נעלם מעצמו, ורבות מהן מאמצות מדיניות חברתית ותוכניות ספציפיות להפחתת העוני. בריטניה, למשל, העבירה ב-2010 חוק להפחתת העוני בקרב ילדים, והקימה לשם כך נציבות מיוחדת, ששמה לעצמה כיעד לבער את העוני בקרב ילדים בממלכה עד שנת 2020.
בעולם גם הבינו שתוכניות לצמצום ממדי העוני חייבות להיעשות בשיתוף האנשים החיים בעוני. הניסיון מראה שתוכניות שנעשו ביחד עם הקהילות מצליחות יותר לאורך זמן. גורמים חשובים נוספים להצלחה הם שיתוף ארגונים לא-ממשלתיים בהתייעצויות ושיתוף הסקטור העסקי ביישום התוכניות. המדינה מצידה צריכה להקים גוף ממשלתי ליישום היעדים שמוצבים, ולחייבו בדיווחים שוטפים על ההתקדמות.
השבוע תציין הכנסת את היום הבינלאומי למאבק בעוני, ביוזמת הפורום למאבק בעוני. פורום זה, המורכב מארגונים חברתיים הפועלים בתחום ומאנשים החיים בעוני, קורא לממשלה להחזיר את העוני לשיח.
כאשר הוא מוסתר מתחת לשטיח, העוני רק גודל ומחמיר. על השולחן יש מה לעשות: ניתן וצריך לפתח תוכנית ממשלתית רב-שנתית אפקטיבית להפחתתו. אחרי שכל הקווים האדומים בתחום זה נחצו, הגיע הזמן לעשות את זה ברצינות.
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-13.2.2012
