הוא בעל המומחיות המקצועית, המבנה הארגוני והמנגנון החוקי לטיפול בדורשי עבודה
אינני יודעת מה יש להן, לממשלות ישראל לדורותיהן, שהן עושות הכול כדי להתנער מאחד השירותים הציבוריים החשובים שיש לכל מדינה – שירות התעסוקה. אותו שירות שאמור לדאוג לכך שמי שנמצא מחוץ למעגל העבודה יקבל את הייעוץ, ההכוונה וההכשרה המתאימות כך שיוכל להשתלב בו.
למעשה, זה אמור להיות אינטרס של הממשלה לדאוג לכך שיהיה כאן שירות תעסוקה חזק ומצוין, ושאנשים רבים ככל האפשר יעבדו, ירוויחו ויעצימו את כלכלת המדינה. אלא שכבר כמה עשרות שנים עושה המדינה ככל יכולתה לייבש את שירות התעסוקה.
היוזמה התורנית של הממשלה, שעיקרה הוא הקצאת תקציב מיוחד להתמודדות עם בעיית התעסוקה בקרב הערבים בישראל, נראתה תחילה כצעד בכיוון הנכון. אחרי שנים של הזנחה מצד הרשויות, שהובילו להדרתם של ערבים רבים משוק העבודה, הנכונות להקצות משאבים לתיקון העוול נראתה כדבר ראוי.
אלא שבאותה נשימה החליטה הממשלה כי התיקון ייעשה באמצעות הקמת 22 מרכזי תעסוקה חדשים ביישובים ערבים, שיופעלו על ידי גורמים פרטיים, ובראשם הג'וינט. שירות התעסוקה נדחק, שוב, לפינה. אילו ניתן לו תקציב, אין סיבה שלא היה ממלא את תפקידו בהצלחה. לא זו בלבד, כבר שנים זועק השירות שלא ניתנים לו תקציבים, בפרט בעבור הציבור הערבי.
החלטת הממשלה תמוהה במיוחד לאור העובדה שהיא מתעלמת לחלוטין מהמלצותיו ומבקשותיו של איבר מגופה – שירות ממשלתי מיובש ומצומק. האבסורד לא מסתכם בכך. מתברר שמרבית דורשי העבודה הערבים כלל לא ייהנו מהמרכזים החדשים, בשל הקריטריונים שנקבעו. שכן אוכלוסיית היעד אינה כוללת, על פי הגדרה, את מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה ומקבלי דמי אבטלה, שהם חלק הארי של תושבי היישובים שבהם מדובר. את מי ישרתו אפוא המרכזים? והאם האוכלוסייה המצומצמת שתקבל את השירותים מצדיקה העדפה תקציבית בלתי מידתית שכזאת?
מכיוון ששירות התעסוקה הוא בעל המומחיות המקצועית, המבנה הארגוני והמנגנון החוקי לטיפול בדורשי עבודה, כלל לא ברור מדוע הוחלט להעביר את תפקידיו למיקור חוץ. החשש הוא שההחלטה היא רק צעד ראשון בדרך להעברת סמכויות ותקציבים נוספות למרכזים שיוקמו על חשבון שירות התעסוקה.
אין זו הפעם הראשונה שזה קורה. תקציבי השירות מקוצצים כבר שנים, והוא הגיע למצב שבו שחרף הביקוש האדיר, בכוחו לתת שירותי השמה ל-10% בלבד מדורשי העבודה. על רקע זה הוקמה תוכנית ויסקונסין, שהיתה ההפרטה הגדולה של השירות. לאחר שזו נכשלה ובוטלה, מנסה הממשלה דרך אחרת. הפעם, כך נראה, בצורה של הפרטה זוחלת יותר, מכיוון שהתוכנית הנוכחית אינה נכפית על דורשי העבודה אלא היא וולונטרית.
היוזמה הנוכחית תעלה 105 מיליון שקל – יותר ממחצית התקציב השנתי של שירות התעסוקה. ברור שהתקצוב הגבוה יאפשר לתת לדורשי העבודה שירותים שהשירות לא מסוגל לתת להם במצבו הנוכחי, מה ששוב יוביל לפגיעה באמון הציבורי בו.
במדינה שבה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך במידה ניכרת מבמדינות המפותחות – 57.5% מהאוכלוסייה (לפי נתוני בנק ישראל) לעומת של 66.1% ממוצע ב-OECD – היה אפשר לצפות מהממשלות לנהוג אחרת. ייבוש הגוף הציבורי שמופקד על המובטלים אינו נכון כלכלית, ופוגע מאוד בזכויות האדם שלהם.
עדיין לא מאוחר לתקן. הממשלה יכולה להחליט על יישום התוכנית הנוכחית באמצעות שירות התעסוקה, והכפפת המרכזים המתוכננים אליו. השאלה היא אם היא רוצה להמשיך במלחמה המגוחכת בבשר מבשרה, או שבכוונתה לסייע באמת לדורשי העבודה בינינו.
הכותבת היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר TheMarker ב-19.1.2012
