הברירה אינה בין מובטל לעובד נקיון

‏מיכל פינצ'וק

מה עדיף, מובטל או עובד ניקיון? שואלת מירב ארלוזרוב ("הכבוד העצמי של המובטלים נטרף בידי הפוליטיקאים", 3.7.08), ומניחה כי התשובה ברורה – עובד ניקיון עדיף על מובטל, שהרי כל עבודה מכבדת את בעליה. ומשום שעובד ניקיון עדיף על מובטל, כולנו צריכים לתמוך בהרחבת תוכנית ויסקונסין, המיושמת כעת במסגרת ניסיונית בארבעה אזורים בלבד, כך שתיושם ברחבי ישראל.

אך האם אלה הן באמת שתי האפשרויות הבלעדיות העומדות על הפרק? האם הבחירה חייבת להיות בין אבטלה לעבודת ניקיון? או שמא עם קצת מאמץ מצד הגורמים הרלוונטיים, הפרטיים וחשוב מכך – הממלכתיים, ניתן יהיה להגיע לתוצאות טובות יותר ולהציע למשתתפי התוכנית הצעות עבודה נוספות, שיאפשרו להם להיחלץ ממעגל העוני ולמשק להפיק מהם את מלוא ההון האנושי הגלום בהם?

אם ההישג הגדול ביותר של תוכנית ויסקונסין הוא "הצלחתה" בהכשרת מובטלים לעבודות ניקיון – זהו הישג מפוקפק ביותר. ניתן היה להניח בטעות, כי התוכנית מיועדת להציע למובטלים מגוון רחב יותר של עבודות, שיאפשרו את שילובם בעבודה "שתמצה את כושר השתכרותם, תוך שיתופם באחריות לכך, כדי לאפשר להם מעבר מתלות בגמלאות לעצמאות חברתית וכלכלית". זוהי לשון החוק ליישום תכנית ויסקונסין – חוק שעבר בחטף במסגרת חוק ההסדרים ל-2004.

אין חולק על הטענה כי השתלבות בשוק העבודה עשויה להיות מפתח ליציאה מהעוני, להפסקת התלות בקצבאות ולעצמאות. אלא שהמחלוקת בין מצדדי תוכנית ויסקונסין למתנגדיה, היא באשר לדרך הראויה להשגת התוצאה הזו. ככל שהדבר נוגע לתוכנית ויסקונסין, דו"ח ועדת דינור קבע במפורש כי "על אף הכוונות הטובות והתכנון היסודי, לא הצליחה התוכנית להציע כלים ראויים לסייע לחלק משמעותי מלקוחותיה."

הדו"ח מציע שורה של שינויים. רובם של השינויים הללו אמנם זכו לתמיכת הממשלה, אולם טרם יושמו במלואם, ובוודאי שעדיין לא נבחנו הלכה למעשה. זו הסיבה לכך שהוחלט להאריך את תקופת הניסוי בשנה נוספת.

אחד השינויים המשמעותיים עליהם המליץ דו"ח דינור, הוא יצירת מסלולים מיוחדים לטיפול בחלק מהבעיות שמאפיינות את אוכלוסיית המובטלים הכרוניים – טיפול ייעודי, אשר עשוי לאפשר לאותם מובטלים כרוניים להשתלב בעבודות מתגמלות יותר מעבודות הניקיון שפקידי ויסקונסין היטיבו למצוא להם עד כה.

תוכנית ויסקונסין אינה עוד תוכנית ממשלתית לטיפול באבטלה. זהו מהלך דרמטי, בו מופרט בראשונה שירות ציבורי הנוגע ללב לבה של זהות החברה הישראלית כחברה שבה ערבות הדדית ודאגה לחלשים הן ערך מרכזי. אין מדובר בהפרטה של סמכות ביצוע בלבד, אלא במתן שיקול דעת רחב לגורמים פרטיים להכריע האם יהיה זכאי המשתתף להמשיך ולקבל גמלה, ואם לאו.

מדובר בשאלות בעלות השלכות הרות גורל מבחינת משתתפי התוכנית, המשתייכים כולם לשכבות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית. תוכנית שכזו ראוי לבחון בשבע עיניים בטרם תורחב לאזורים נוספים, ובוודאי לאור הישגיה המפוקפקים עד כה. ממשלת ישראל מחויבת כלפי משתתפי התוכנית שלא לחזור על הטעויות שנעשו בעבר ולכן אסור לה למהר ולהרחיב את התוכנית בטרם יושמו מסקנות דו"חות הביקורת הקשים במלואם, ובטרם נבחן לאורך זמן אופן יישום התוכנית המתוקנת.

הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח

המאמר פורסם ב"הארץ-The-Marker" ב-10.7.08.