1. מבוא ותקציר: היווצרות מצוקת הכפרים הבלתי מוכרים וקווים מנחים לפתרונה
הבדואים בנגב מהווים חלק בלתי נפרד מהמיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, שהוא מיעוט לאומי אתני וגם מיעוט ילידי / מיעוט מולדת במדינת ישראל. כמחצית מהאוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב מתגוררת בקרוב ל-45 כפרים, שמדינת ישראל מסרבת להכיר ברובם ולהסדירם תכנונית ו/או מוניציפאלית (להלן: הכפרים הבלתי מוכרים). רובם המכריע של כפרים אלה היה קיים לפני הקמת מדינת ישראל, וחלקם האחר נוצר בשנות החמישים, עת ביצעו זרועות המדינה העברת אוכלוסייה בדואית מטריטוריות שהיו מסורתית בבעלותם ו/או בהחזקתם אל שטח מצומצם יותר, המכונה אזור הסייג. עד שנת 1966 הוחל על הבדואים, כמו על יתר אזרחי ישראל הערבים, ממשל צבאי, שבין היתר הגביל עד מאוד את חופש התנועה שלהם, כך שאותם עקורי פנים, דוגמת שבטי אל-עוקבי ואל-עזזמה, לא יכלו לשוב לאדמותיהם. למותר לציין, שהעברת האוכלוסייה הילידית לא בוצעה בהסכמתם המודעת ולא לוותה בהסדרה ובהכרה בשטח החדש כיישוב חלופי, ואף לא לוותה בפיצויים, כמתחייב מחובת המדינה במשפט הבינלאומי. בשנים אלו נחקקו מרבית החוקים שהובילו לרוב להעברת קרקעות מהאוכלוסייה הערבית לשימוש הרוב היהודי, כפי שיובהר בפרק נפרד.
ביקשנו להופיע בפני הוועדה למרות הסתייגותנו מחלקים ניכרים מהחלטת הממשלה כגון: מהרכב הוועדה, שאינו מכיל נציגים של הנפגעים ביותר ממדיניות ממשלות ישראל ביחס להסדרת ההתיישבות הבדואית, קרי – תובעי הבעלות מקרב הקהילה הבדואית בנגב, ומהיעדר ייצוג הולם לנשים בין חברי הוועדה (אחת מתוך שמונה), שאף מדיר את קולן של הנשים הערביות-הבדואיות; מההחלטה להגביל את הוועדה במסקנותיה לתקציב ולמלאי קרקעות מוגדר שהממשלה תעמיד לרשותה; ואף מפרק הזמן המועט של שישה חודשים שהוקצה בהחלטת הממשלה לבחינת אחת הסוגיות הקשות ביחסי הרוב והמיעוט במדינה, המשליכה על מימוש זכויות אדם בסיסיות של אחת הקהילות המוחלשת ביותר במדינה, ואשר עשויה לעצב מחדש את חלוקתם של משאבי קרקע יקרים הן ברמה הסימבולית והן ברמה המעשית. זאת, בשל המנדט הרחב שקיבלה הוועדה כדי להציע לממשלה תוכנית מקיפה להסדרת ההתיישבות הבדואית, הכוללת הצעות לחקיקה, פיצויים ותכנון יישובים.
