מדיניות התכנון והבניה בירושלים המזרחית

לקראת דיון של ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא "היעדר האכיפה בתחום הפלישה והבנייה בירושלים, הגישו האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון את עמדתן לוועדה. בנייר העמדה מציגים הארגונים את פגיעתה של מדיניות התכנון והבנייה בירושלים המזרחית בזכויות יסוד של התושבים, ואת המחדל התכנוני העומד ברקע תופעת  הבנייה ללא היתר בירושלים המזרחית.

עמדת האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום הינה כי נוכח המחדלים התכנוניים בירושלים המזרחית, בטרם ינקטו הרשויות בפעולות אכיפה ויטילו סטיגמה של עבריינות על תושבים הבונים ללא היתר, עליהן לספק תשתית תכנונית ומינהלית ממשית שתאפשר בניה בהיתר, בהתאם לצורכי הדיור של התושבים.

5 בינואר 2012

לכבוד
ח"כ אמנון כהן
יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה
הכנסת

 

שלום רב,

 

הנדון:­ מדיניות התכנון והבניה בירושלים המזרחית

 

לקראת ישיבת הוועדה ביום ב', 9.1.2012, בנושא "היעדר האכיפה בתחום הפלישה והבנייה בירושלים", מבקשות האגודה לזכויות האזרח ועמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון"  להציג במסמך שלהלן את פגיעתה של מדיניות התכנון והבנייה בירושלים המזרחית בזכויות יסוד של התושבים, ואת הרקע לסוגיית הבנייה ללא היתר בירושלים המזרחית.

בניה ללא היתר מחוסר ברירה

זה עשרות שנים כמעט ואין בנמצא אפשרות חוקית להנפיק היתרי בנייה למבנים חדשים עבור האוכלוסייה הערבית בירושלים המזרחית. חרף העובדה שהאוכלוסייה הערבית בירושלים המזרחית גדלה פי 4.5 מאז סיפוחה לישראל, מ- 66,000 תושבים ב-1967 ל-303,429 תושבים בסוף 2009, במהלך תקופה זו לא פותח התכנון העירוני בירושלים המזרחית באופן משמעותי.

סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"א- 1945 מאפשר קבלת היתר בנייה בהתאם לתוכנית מתאר מפורטת. אולם, תוכניות כאלה לא הוכנו. מאז סוף שנות השבעים אושרו מעל ל- 20 תכניות מתאר מקומיות בשטחי ירושלים המזרחית על שטח כולל של כ-24,700 דונם מתוך סך 46,000 דונם של ירושלים המזרחית שנותרו בבעלות תושבי העיר הערבים לאחר גל ההפקעות. כלומר, 46.3% מהשטחים, שנותרו בבעלות התושבים הערבים לאחר ההפקעות, נותרו ללא תכנון ולא ניתן לבנות עליהם בהיתר.

יתירה מזאת, כ-35% מכלל השטח המתוכנן עבור השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית הוגדרו כשטח נוף פתוח, מה שצמצם עוד יותר את השטחים המיועדים למגורים.[1]

יוצא שרק 17% משטחה של ירושלים המזרחית עומד לרשות תושביה הערבים לצורכי בניה למגורים. רובם המכריע של שטחים אלה כבר נוצל. בלית ברירה, מרבית המבנים בעיר המזרחית נבנו ונבנים ללא היתרי בנייה: ההערכה היא שבין 1967 ל-2009 נבנו בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית למעלה מ-20,000 יחידות דיור, בשעה שהונפקו רק כ-3,900 היתרי בנייה בלבד.[2] בחמש השנים שבין 2009-2005 נתנו בממוצע 130 היתרי בנייה בשנה עבור כ-400 יחידות דיור בלבד.

המגבלות על הבניה לפי תוכניות המתאר הקיימות

במקומות הבודדים בהן ישנן תוכניות מתאר עדכניות, אחוזי הבנייה (האחוז משטח הקרקע שמותר לבניה) נמוכים ביותר. ברוב השטח המיועד לבניה בירושלים המזרחית, נע אחוז הבנייה בין 35% ל-75%. לשם השוואה יצוין כי אחוזי הבניה למגורים המותרים במערב ירושלים נעים בין 75% ל-150%, ובמקומות רבים אף באחוזים גבוהים יותר. לדוגמא: בתוך שכונת ג'בל אל-מוכבר, לשכונת "נוף ציון" השייכת לייזם יהודי הותרו 135 אחוזי בניה, בעוד שהשכנים הערביים נהנים מ- 25 אחוזי בניה מותרת בלבד.

בנוסף, הרשויות מטילות על מי שמבקש לקבל היתר בנייה בעיר המזרחית שורה ארוכה ומייגעת של הליכים, הכרוכים גם בעלויות גבוהות. חלק מהמגבלות הן מנת חלקו של התושב הפלסטיני בלבד כגון: אישור אי נפקדות, אישור בגין תשלום מס רכוש והטלת עלויות הנחת תשתיות על התושב הפלסטיני. תשלומים אחרים זהים לאלה הנדרשים בעיר המערבית, אך בשל מצבה הכלכלי של האוכלוסייה, הם לרוב מעבר ליכולתם הכלכלית של התושבים.

הפגיעה בזכויות אדם כתוצאה ממחדלי התכנון

כדי להתמודד עם הצרכים הטבעיים הנובעים מהגידול באוכלוסייה ובהעדר אפשרות לבנות כחוק, נאלצים תושבי ירושלים המזרחית לבנות ללא היתר. בעוד המדיניות התכנונית של הרשויות בירושלים המזרחית לוקה במחדל משווע, אוכפות אותן הרשויות את דיני התכנון והבנייה כלפי הבנייה הבלתי חוקית באמצעות קנסות, צווי הריסה והריסת בתים תוך החרבת עולמן של משפחות רבות. כך, במהלך השנים 2004-2011 (נכון ליום 31.10.2011) נהרסו בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית 392 יחידות דיור,[3] אשר הובילו לכך ש- 1,546 תושבים איבדו את ביתם, מתוכם 808 קטינים.

העדר היכולת הממשית לבנות באופן חוקי בירושלים המזרחית גוררת שורה של פגיעות בזכויות היסוד של התושבים: פגיעה בזכות התושבים לקניין, בזכותם לקורת גג, ובזכותם לאספקה סדירה של מים. 

מדיניות תכנונית מפלה

מדיניות התכנון והבנייה במזרח ירושלים לוקה באפליה בוטה לעומת הבנייה הנרחבת במערב העיר. אפליה זו מעודדת התיישבות יהודית בעיר ודוחקת את תושביה הערביים מהעיר בשל מצוקת הדיור החמורה במזרח העיר. מבדיקה שערכה עמותת במקום עולה, כי בשנים 2005-2009 רק 13% מיחידות הדיור שאושרו לבנייה בירושלים יועדו לבנייה בשכונות הפלסטיניות: בשנים אלו אישרה עיריית ירושלים 3,215 היתרים לבניית מגורים ברחבי העיר, מתוכם רק 662 היתרים (20.6%) עבור בנייה בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית, בעוד 1,931 היתרים (60.1%) הופקו עבור בנייה במערב העיר ו-622 (19.3%) ההיתרים הנותרים עבור בנייה בשכונות/התנחלויות היהודיות בירושלים המזרחית. ההיתרים שהונפקו בשנים אלו מאפשרים בנייתן של 17,715 יחידות דיור ברחבי העיר, מתוכן רק 2,350 יחידות (13.3%) בשכונות הפלסטיניות[4].

למעשה, כפי שצוין לעיל, בין השנים 1967 עד סוף שנת 2009 ניתנו רק כ-3,900 היתרי בנייה בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית. לעומת זאת, במהלך השנים שמאז 1967 ישראל בנתה עבור האוכלוסייה היהודית 50,197 יחידות דיור בשטחים שהופקעו משטחי ירושלים המזרחית.[5]

חוקיות ההפרות בראי המשפט הישראלי

לגישת האגודה לזכויות האזרח בישראל ועמותת במקום המדיניות הישראלית אינה עומדת בקנה אחד עם חובותיה של המדינה לפי הגדרות חוקיה. מדיניות זו מהווה הפרה של החובה לתכנן בזמן סביר. כמו כן, הרשויות אינן רשאיות להפעיל באופן סלקטיבי את סמכויותיהן לפי חוק התכנון והבניה, שהוא מקשה אחת, כאשר סמכויות האכיפה והענישה מטרתן להשלים את סמכויות התכנון וליתן להן תוקף ומשמעות, אך לא לבוא במקומן.

אשר על כן, עמדת האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום הינה כי נוכח המחדלים התכנוניים בירושלים המזרחית, בטרם ינקטו הרשויות בפעולות אכיפה ויטילו סטיגמה של עבריינות על תושבים הבונים ללא היתר, עליהן לספק תשתית תכנונית ומינהלית ממשית שתאפשר בניה בהיתר, בהתאם לצורכי הדיור של התושבים.

בכבוד רב,

                   נסרין עליאן, עו"ד                                                                 אפרת כהן-בר, אדר'

                  האגודה לזכויות האזרח                                                          במקום

 

העתקים

ח"כים חברי ועדת הפנים

---