מאז פורקו מרבית המאהלים הזירה המקומית שוקקת מתמיד, ולא במקרה. זו תופעה שהתחזקה בשנים האחרונות בישראל, בדומה למדינות אחרות. הערים הפכו לזירה מרכזית וחשובה מתמיד להשגת צדק חברתי ולשמירה על זכויות אדם. דור חדש של פעילים ופעילות דורש את השינוי גם ברמה המקומית: הוא רוצה להיות מעורב ולהשתתף בקבלת החלטות בעיר, הוא לא רוצה שהכול ייקבע בירושלים ויונחת מלמעלה למטה. נמאס לו לשמוע מנבחריו בעירייה שאין לרשות סמכות או תקציבים לעשות את השינוי.
תופעה זו היא חיונית בעיני. ראשית, כי לעיר יש הרבה יותר השפעה על חיינו ועל המרחב הציבורי ממה שנדמה, ובתחומים הכי מהותיים כמו זכותנו לדיור ולחינוך, נגישות לתעסוקה, חשיפה למפגעים, תחבורה ציבורית, וגם מימוש חופש הביטוי וזכות ההפגנה או הגנה על פרטיות. שנית, כי ערים הן מפתח קריטי להתפתחות שלנו כחברה צודקת. ערים צודקות, מכילות ושוויוניות יכולות להוות כלי לצמצום פערים בחברה ולצמצם את הפערים בנגישות של קבוצות מוּדרות או מוחלשות לחינוך איכותי, תרבות ואפשרויות עבודה.
הן יכולות לאפשר שכונות הטרוגניות, שמחזקות את החוסן החברתי ומגשרות על דעות קדומות. אולם יש לזכור כי ערים שיעסקו כל העת בניסיונות להדיר אוכלוסייה מוחלשת לערים אחרות, או שיעסקו בהפרדה בין אוכלוסיות, יכולות ליצור מרחב מפלה, מדיר וקוטבי, שבו ריכוזי עוני יתרחבו לצד שכונות סגורות ומנקרות עיניים, ובו מתחים חברתיים, ניכור, תחושות קיפוח ואף אלימות חברתית הולכת וגוברת. שלישית, כי ערים טובות וצודקות הן ההגנה הטובה ביותר מפני פרבור, שכרוך בחלוקת משאבים לא שוויונית ופוגע בסביבה.
ערכים של עיר חברתית
ד"ר אמילי סילברמן שירטטה הקיץ את הרצף שבין עיר חברתית לעיר תחרותית. היא ציינה כי בכל עיר מתקיימים מרכיבים תחרותיים ומרכיבים חברותיים, אך הערים ממקמות עצמן באופן שונה על פני הרצף.
למשל, בעוד העיר התחרותית שואפת להיות אטרקטיבית בעיקר לאוכלוסייה "חזקה", באמצעות שכונות הומוגניות חדשות, תלויות רכב פרטי, שבהן רק דירות גדולות, העיר החברתית שואפת בעיקר להשקיע דווקא בקיים ולחזק את המרכז העירוני הוותיק, תוך שמירה על תמהיל דיור המתאים למשפחות בעלות הכנסה מגוונת. בעוד עיר תחרותית רואה עצמה בעיקר כחברה שמספקת שירות לצרכנים, מקבלת החלטות בפורום מצומצם ויעיל, ומסירה מהדרך מה שעשוי להוות מטרד לסדר ולניקיון, העיר החברתית מתנהלת יותר בשיתוף הציבור ומתוך ניסיון להבין את הצרכים והבעיות של קבוצות שונות בעיר, ולפתור אותן בהידברות ומתוך מעורבות של הקהילה.
הבדלים אלו והבדלים רבים נוספים שמצוינים במאמרה של סילברמן יכולים לתת לפעילים ולארגונים מקומיים השראה אודות מערכת הערכים שהיו רוצים לקדם בעירם, והדרישות שיש לגזור ממנה.
ואכן, הזירה המקומית נותנת כר פעולה נרחב לתושבים שדורשים עיר חברתית וצודקת יותר. יש בה שורת סוגיות שדורשות מעורבות אזרחית, כמו דרכי קבלת ההחלטות בעיר – שקיפות וחופש המידע, הנגשת המידע העירוני, שיתוף ציבור בקבלת החלטות וייצוג הולם בגופים שבהן הן מתקבלות. עולות בה סוגיות של חלוקת משאבים וצדק חלוקתי – סוגיות של תכנון ודיור עירוני, כמו חיוב של תמהיל חברתי בכל שכונה, קידום תחבורה ציבורית יעילה, והאופן שבו ניתן לחזק שכונות קיימות תוך שמירה על אוכלוסייתן הקיימת.
כמו כן, עולות בעיר סוגיות אזרחיות שונות בתחומי חופש ביטוי והפגנה, והזכות להשתמש במרחב הציבורי בעיר ובמתקניה, לצורך קידום חופשי של רעיונות; סוגיות של גזענות כלפי זרים או כלפי קהילות מיעוט החיות בעיר, והאופן שבו ניתן לשמור על סובלנות לאורח חיים שונה; הדרה של נשים ושל אנשים עם מוגבלות, סוגיות של חינוך, כמו אזורי רישום, או מיונים מפלים; ונושאים רבים ומגוונים נוספים.
האתגרים שעומדים לפתחי הפעילים המקומיים הם רבים. ראשית, התלות של השלטון המקומי בשלטון המרכזי היא עדיין רבה – גם בסמכויות ולא פחות בתקציבים. השלטון המרכזי לא מוותר בקלות על שאיפתו להעמיק את אחיזתו ושליטתו ברשויות המקומיות. ערים חלשות מבחינה כלכלית יתקשו במיוחד לעמוד בציפיות שיופנו אליהם. חלק מהמאמצים יצטרכו במקרים אלו להיות מופנים לחיזוק מעמד הרשות המקומית ולמאבק משותף עם הרשות מול השלטון המרכזי – למען יותר תקציבים וסמכויות. חלק מהמאבק יצטרך להיות מופנה גם לחיזוק הרשות המקומית כמו שינויי גבולות מוניציפאליים, כך שיכללו גם אוצרות טבע סמוכים, התנגדות להקמת יישובים קטנים שמושכים את האוכלוסייה המבוססת, או מאבק נגד מהלכים אזוריים המשפיעים לרעה על המסחר בעיר.
אתגר נוסף להתארגנויות מקומיות לשינוי חברתי יהיה ביכולתם של הפעילים לעודד שיתופי פעולה עם רשויות סמוכות, כאשר אלו יכולים להועיל לכלל התושבים באותו אזור. זאת, בשעה שהרשויות דווקא רואות עצמן בתחרות מול הרשויות הסמוכות.
אתגר שלישי הוא ההתמקצעות ואיגום משאבים. התנדבות תמשיך להיות כנראה בלב הפעילות, אך מתנדבים יתקשו להתמיד לאורך זמן בפעולות חיוניות וסיזיפיות כמו השתתפות בישיבות העירייה, ניהול תכתובת עם הרשות, או ניתוח תוכניות מתאר או תקציבים, מה גם שחלק מהפעילות דורש אנשי מקצוע כמו מתכננים, משפטנים וכלכלנים. התארגנויות מקומיות יצטרכו לגייס משאבים, ללמוד לנהל מתנדבים, לנצל כהלכה ארגונים קיימים, כמו החברה להגנת הטבע או האגודה לזכויות האזרח לצורך שיתופי פעולה ולהכיר את המנגנון העירוני כדי להשיג מידע ולדעת היכן מתקבלות ההחלטות. ההתארגנויות גם צריכות לחשוב על יוזמות, כמו תוכנית מתאר אלטרנטיבית, ולהציב נושאים שלהן על סדר היום העירוני, כדי לא להישחק בפעילות שכולה תגובתית.
הדרה – הגירסה העירונית
מחר (שלישי) ייערך בבת ים כנס בשם "עיר חברתית במבחן – תכנון, דיור וזכויות אדם". אף שהוא תוכנן לפני זמן רב, הוא שם במרכזו את השאלה שנמצאת היום בראש סדר היום – הדרה. ליתר דיוק – הדרה של קבוצות שונות בחברה, והיכולת של עיר להכיל קבוצות שונות ולשלב בין קבוצות תרבותיות שונות ובין אוכלוסייה מבוססת לאוכלוסייה פחות מבוססת.
בכנס גם תוצג אמנה ראשונה מסוגה בארץ, אמנה לעיר חברתית, שאומצה על ידי עיריית בת ים ובה ערכים כמו שקיפות עירונית, שיתוף הציבור בקבלת החלטות, תמהיל דיור מגוון, מאבק בגזענות ועוד ערכים שעושים עיר לעיר חברתית. פאנל מיוחד יפגיש פעילים שונים שהובילו מאבק נגד הדרה ממגורים.
אנו זקוקים לערים צודקות וחברתיות יותר, והשאלות בהקשר זה רבות: האם יתפתחו חלופות עירוניות טובות מחוץ לגוש דן? האם ערי המרכז יהוו אלטרנטיבה ריאלית למגורים גם עבור קבוצות מודרות ומוחלשות? האם גם ערים בפריפריה ישגשגו? או שמא תתחזק המגמה של ערים לעשירים לצד ערים עניות? של מגורים הומוגניים שמנציחים פערים? התשובות לשאלות אלו תלויות במידה רבה בפעולה של פעילים והתארגנויות תושבים לאורך זמן בזירה המקומית.
הכותב הוא עו"ד באגודה לזכויות האזרח ומיוזמי הכנס בבת ים
המאמר פורסם באתר העוקץ ב-2.1.2012
