חלק ראשון: מבוא
מייקל וולצר, "מלחמות צודקות ולא-צודקות", 1977
"מאז אנשים מדברים על-אודות מלחמה, הם מדברים עליה במושגים של צדק ועוול. וכמעט מיני אז יש ביניהם גם מי שלועגים לדיבורים שכאלה, רואים אותם כמופרכים, וטוענים שוב ושוב שמלחמה היא תופעה שמעל (או מתחת) לכל שיפוט מוסרי. המלחמה היא עולם בפני עצמו, שבו עצם החיים נתונים בכף הקלע, שבו הטבע האנושי נפרט לצורותיו היסודיות, ושבו כל דאלים גבר. כאן עושים האנשים כל שביכולתם להציל את חייהם ואת קהילותיהם, ואין כל מקום למוסר ולחוק. Inter arma silent leges: בעת מלחמה ידום חוק.
לעיתים הדממה הזאת מקיפה צורות אחרות של פעילות תחרותית, כדבר הפתגם הרווח: "באהבה ובמלחמה הכל כשר". משמע שהכל מותר – כל סוג של תחבולה באהבה, כל סוג של אלימות במלחמה. איננו יכולים לא לשבח ולא לגנות; אין מה לומר בכלל. ובכל-זאת, רק לעיתים רחוקות אנו שומרים באמת על שתיקה. הלשון שאנו נדרשים לה בדברנו על אהבה ועל מלחמה, עשירה כל-כך בהוראות מוסריות עד שאלמלא אותן מאות שנים של ויכוחים, בקושי היתה מתפתחת. נאמנות, מסירות, טוהר-מידות, בושה, ניאוף, פיתוי, בגידה; תוקפנות, הגנה עצמית, השכנת שלום, אכזריות, קשיחות, מעשה זוועה, טבח – כל המילים הללו הן למעשה שיפוטים, ושיפוט הריהו פעילות אנושית ממש כמו אהבה או לחימה" (עמוד 9).
שאלות לדיון
חלק שני – רקע כללי: זכויות האדם בעתות מלחמה, מאז ועד היום
תרבויות ודתות שונות עסקו ועודן עוסקות בסוגיות שונות של זכויות האדם בעתות מלחמה. במהלך ההיסטוריה נדרשו אנשי דת, הוגים ומנהיגים לשאלות כגון מי יוצא להילחם ומי נשאר בעורף, באילו כלי נשק מקובל להשתמש ובאילו לא, במי פוגעים ובמי אסור לפגוע.
מדוע סוגיה זו חשובה?
עתות מלחמה הן מטבען עתות משבר, עתות חרום שבהן אנו שואפים לשרוד, לספק את הביטחון האישי שלנו ואת הצרכים המרכזיים שלנו כגון מזון ומקום בטוח ללינה, טיפול רפואי ויכולת לנוע.
סיבה נוספת לחשיבות הסוגיה היא שבעתות מלחמה מתערערים הנורמות והחוקים המקובלים בחברה, ובמקומם נוצרים דפוסי התנהגות חדשים. כתוצאה מכך, לא פעם נפגעים אנשים שאינם אמורים להיפגע ממצב המלחמה, בראש ובראשונה אזרחים שלא משתתפים בלחימה.
כיצד שומרים על זכויות האדם גם בעתות מלחמה?
הצעד הראשון בשמירה על זכויות האדם הוא לדעת ולהפנים שגם במלחמות לא הכול מותר: גם במלחמות חייבים לאזן בין זכויות היסוד והצרכים האנושיים האוניברסליים שלנו לבין האינטרסים הצבאיים של המדינות או של הגופים הלוחמים. האיזון יושג באמצעות כללים המורים מה מותר ומה אסור לעשות במלחמות, ובעזרת כללים המורים מהי מטרה לגיטימית ומהי מטרה שפגיעה בה לא תשנה את מאזן הכוחות. חלק מהכללים מגבילים את הכוח הלוחם וחלקם מציינים את חובותיו של הכוח הלוחם.
דוגמאות לשמירה על זכויות האדם במלחמות לאורך ההיסטוריה
בספר דברים פרק כ', מצוין במפורש מי יוצא להילחם ומי לא. למשל, מי שבנה בית וטרם הספיק לחנוך אותו לא ישתתף בלחימה. מי שחושש להילחם לא ישתתף אף הוא, פן ישפיע על אחיו הלוחמים. באותו הפרק מצוינת הגבלה על הכוח היוצא להילחם: אסור להשחית עצי מאכל, גם בזמן מצור.
ביוון העתיקה, במאה השביעית לפני הספירה, הוסכם שאסור למנוע גישה למים ולמזון בעת מצור. במאה השישית לפני הספירה הוסכם להגביל את השימוש בנשק המשוגר מרחוק וכן התקבל האיסור לפגוע באנשים שמוגנים על-ידי האלים, למשל שליחים ומתפללים.
במאה הראשונה לפני הספירה, בהודו, הוסכם שאין פוגעים במי שנס על נפשו ובמי שמתיישב במקומו, כאומר "אני נכנע".
במאה השביעית, במזרח התיכון, הוסכם שאסור להרוג ילדים וזקנים, ושאסור לכרות או להעלות באש עצי פרי.
באמנת פרנקפורט משנת 1743, הוסכם על זכויותיהם של שבויי מלחמה: הם זכאים לתנאי מחיה נאותים, אסור לגייסם לצבא ששבה אותם והם רשאים ליידע את מדינתם על נפילתם בשבי.
האם גם כיום קיימת חשיבות לשמור על זכויות האדם בעתות מלחמה?
ההיסטוריה מלמדת כי על אף הסבל הרב הנגרם לאנושות בשל מלחמות, מעת לעת פורצות מלחמות חדשות. במאות האחרונות הביא פיתוחם של אמצעי לחימה מודרניים ליכולת לפגוע באנשים רבים בקלות יחסית. אזרחים שאינם משתתפים בלחימה הפכו להיות הק?רבן העיקרי של הכוחות הלוחמים, ואף יותר מכך – האזרחים הפכו להיות המטרה עצמה:במלחמת העולם הראשונה היו 5% מהקרבנות אזרחים; במלחמת העולם השנייה היו 50% מהקרבנות אזרחים; וכיום – כ-90% מהקרבנות במלחמות הם אזרחים.
לנוכח תמונת מצב עגומה זו, נעשה ניסיון לקבוע מסגרת של כללים שמטרתה להפחית ככל האפשר את הסבל שהיה למנת חלקן של אוכלוסיות שלא השתתפו בלחימה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה החלו אישים וארגונים לעצב נורמות מחייבות של ניהול מלחמות, נורמות המוכרות כ"משפט ההומניטרי הבין-לאומי", הכלולות באמנות בין-לאומיות בדבר זכויות האדם בעתות מלחמה.
האמנות המרכזיות בנושא הן ארבע אמנות ג'נבה שנחתמו בשנת 1949 בג'נבה שבשווייץ. רוב רובן של מדינות העולם חתמו על האמנות הללו אשר מחייבות אותן לפעול לאור המוסכם בהן. כיום, לאחר ש-194 מדינות חתמו על אמנות אלה והתחייבו לנהוג לפיהן, הפכו האמנות לנורמת-על המחייבת את כל המשתתפים בלחימה, לרבות מדינות שלא חתמו עליהן או מדינות חדשות שטרם הספיקו לעשות זאת.
אמנת ג'נבה הראשונה קובעת את זכויותיהם של חיילים פצועים וחולים בשדה הקרב להגנה ולטיפול רפואי.
אמנת ג'נבה השנייה קובעת את זכויותיהם של חיילים פצועים וחולים בעת לוחמה ימית.
אמנת ג'נבה השלישית קובעת את זכויותיהם של שבויי מלחמה: חובה על הכוח השובה לספק את כל זכויותיהם, ובהן ביטחון, כבוד וקשר עם משפחותיהם.
אמנת ג'נבה הרביעית היא אמנה מרכזית וחשובה בכל מלחמה. האמנה נועדה להגן על זכויות האדם של האוכלוסייה האזרחית בזמן מלחמה או תחת כיבוש. מול עיניהם של מעצבי האמנה עמדה המציאות האיומה של מלחמת העולם השנייה שבה נרצחו מיליוני אזרחים על לא עוול בכפם.
סעיף 3, המופיע בכל אחת מארבע אמנות ג'נבה:
"…בני אדם שאינם נוטלים חלק פעיל בפעולות האיבה, לרבות חיילים שהניחו את נשקם וחיילים שהוצאו מן המערכה עקב חולי, פצעים, מעצר או כל סיבה אחרת, יהיו נוהגים בהם תמיד מנהג אנושי, ללא כל אפליה לרעה מטעמי גזע, צבע, דת או אמונה, מין, יוחסין, מצב חמרי או מכל טעם אחר כיוצא בזה. לתכלית זו יהיו ויישארו המעשים שלהלן אסורים בכל עת ובכל מקום בנוגע לאנשים הנ"ל: א. מעשה אלימות בנפשו ובגופו של אדם, ובפרט רצח על סוגיו השונים, הטלת מום, יחס אכזרי ועינויים; ב. לקיחת בני ערובה; ג. מעשה התעללות בכבודו של אדם, ובפרט יחס של השפלה וזלזול; ד. חריצת דינו של אדם והוצאתו להורג של אדם ללא פסק דין קודם של בית משפט המורכב כדין והנותן את כל הערבויות המשפטיות שהוכרו על ידי עמים תרבותיים כדבר שאי אפשר בלעדיו…"
אמנת ג'נבה הרביעית מונה את הזכויות השונות של האוכלוסייה האזרחית עליהן הצדדים הלוחמים חייבים לשמור, וקובעת שני עקרונות מנחים: עקרון ההבחנה ועקרון היחסיות.
באמצעות שני עקרונות אלה, אפשר להגיע לאיזון הראוי בין הגנה על זכויות האדם בעת מלחמה לבין האינטרסים הצבאיים של המשתתפים בלחימה.
קישור לאמנת ג'נבה הרביעית (בעברית):
https://law.acri.org.il/he/?p=228
קישור לדף המידע בנושא המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, "גם כשהתותחים רועמים", שנכתב באגודה לזכויות האזרח:
https://law.acri.org.il/he/?p=939
מקורות:
חלק שלישי: מקרה-מבחן – עזה ושדרות
באוגוסט 2005 פירקה ישראל את ההתנחלויות ברצועת עזה והוציאה את המתנחלים ואת כוחות הביטחון מרצועת עזה. עם זאת, ישראל הותירה בידיה את השליטה על מעברי הגבול (מעברים של סחורות ואנשים) ואת הפיקוח על העוברים והשבים במעבר רפיח שהוא המעבר בין רצועת עזה למצרים. עוד הותירה ישראל בידיה את השליטה על המרחב האווירי ועל המרחב הימי של רצועת עזה.
שליטה משמעה אחריות. לפיכך, ישראל אחראית על ההספקה של מוצרי צריכה וסחורות לשם מחיה ולשם קיום חיי מסחר לכלל תושבי עזה, וכן אחראית על המעבר של תושבים מחוץ לרצועה ואליה (לצורכי לימודים, טיפול רפואי, ביקורי קרובים, מצוות עלייה לרגל ועוד). מבחינה משפטית, ישראל מוגדרת כ"בעלת הכוח האפקטיווי" ברצועת עזה, בכל התחומים המצויים בשליטתה ותחת אחריותה.
נתונים ועובדות: ירי קסאמים ופצצות מרגמה מרצועת עזה על יישובים ישראליים: בשנים 2005, 2006 ו-2007 נורו 1,200-1,700 רקטות קסאם, מדי שנה.
מחודש יוני 2004 ועד לסוף שנת 2007, נהרגו מירי רקטות קסאם 11 אזרחים ישראלים, חלקם קטינים.
מדי שנה מד"א מטפל בעשרות פצועים בדרגות חומרה שונות, שנפגעו כתוצאה מהירי.
כתגובה לירי הקסאמים על יישובים ישראליים ב"עוטף עזה" (ירי שהחל גם טרם תכנית ההתנתקות בשנת 2005, ושאף הוא כוון לעבר מטרות אזרחיות), רשויות ישראל נוקטות במספר פעולות:
א. הטלת סגר על רצועת עזה, סגר מלא או חלקי. בזמן זה, לא מתירים לאף תושב פלסטיני לצאת מהרצועה, גם לא לטיפול רפואי, אלא במקרים מיוחדים.
ב. צמצום מעבר הסחורות לרצועה, לרבות מזון. זה מספר חודשים שעמותות רווחה מקומיות ובין-לאומיות מדווחות על מקרים של עוני ושל מחסור במזון ואף על חשש ליצירת משבר הומניטרי.
ג. צמצום ואף הפסקת העברת דלקים וסולר לשימוש תעשייתי וביתי, בראש ובראשונה לצורך יצירת חשמל.
ד. תקיפות מן האוויר של משגרי רקטות ושל מעורבים בלחימה נגד ישראל. לא פעם נפגעים גם אזרחים מהתקפות אלה (תקיפות אלה החלו טרם תכנית ההתנתקות בשנת 2005).
להלן יובאו שני פוסטים מהבלוג של מיכל גרינברג, כתבת "הארץ" באזור הדרום, המסקרת את הקורה בדרום הארץ. חלק גדול מהסיקור נוגע לירי הקסאמים, לפצצות המרגמה ולפעילות צה"ל ברצועת עזה.
ריאיון עם דודתו של הילד יוסי חיימוב שנפצע קשה מירי קסאם
מכתב מאימא בעזה לאימא בשדרות
שאלות לדיון:
לינק לסרטון "ילדים הם לא המטרה" באתר האגודה לזכויות האזרח:
www.acri.org.il/story.aspx?id=1256
מקורות:
אתר "בצלם"
אתר מד"א
אוצ'ה – סוכנות האו"ם לעניינים הומניטאריים
ניתוח של המקרה
תשובות אפשריות:
