חינוך ראוי לכל ילד

עו"ד טלי ניר

מדיניות תקצוב לא-ראויה גורמת לפגיעה מתמשכת באיכות החינוך בישראל, ולהפרטת המערכת לטובת מי שידם משגת. טלי ניר שואלת לאן הגענו ואיך עוצרים את זה

 

טלי ניר

 

הנתונים שפרסם ארגון המדינות המפותחות ה-OECD בחודש האחרון על מערכת החינוך בישראל, לא הפתיעו אף אחד מאיתנו. כולנו יודעים היטב עד כמה הידרדרה מערכת החינוך שלנו, והנתונים שפורסמו שיקפו היטב את המציאות: ישראל משקיעה בתלמידיה הרבה פחות מהממוצע ב-OECD, למעשה רק שלושה רבעים מההשקעה הממוצעת פר תלמיד במדינות המפותחות.

התוצאות משתקפות היטב בשכר המורים, שהוא נמוך משמעותית בישראל יחסית לממוצע המדינות המפותחות, ובמספר התלמידים בכיתות, שעומד בבתי הספר היסודיים על 27.4 תלמידים לכיתה לעומת 21.4 תלמידים, הממוצע במדינות ה-OECD. מובן שלאלו השפעה ישירה על איכות החינוך שמקבלים התלמידים בישראל ועל הישגיהם. במבחני PISA הבינלאומיים מגיעים תלמידי ישראל למקומות מתחת לממוצע: במבחן האחרון, מתוך 64 מדינות, הגיעה ישראל למקום ה-36 בהבנת הנקרא, למקום ה-41 במתמטיקה ולמקום ה-41 במדעים.

הפגיעה המתמשכת באיכות החינוך בישראל, שהיא תוצאה ישירה של מדיניות תקצוב לא-ראויה שנמשכת כבר שנים ארוכות, גורמת לתהליך נוסף, שרבים בישראל טרם הפנימו את היקפו ומשמעותו: הפרטת מערכת החינוך. כמו בשירותים חברתיים רבים אחרים, גם במערכת החינוך נקטה המדינה בתהליך ארוך שנים של "ייבוש תקציבים". את המחסור שיצרה המדינה מילאו, בעל כורכם, ההורים האמידים שנכנסים לנעלי המדינה ודואגים בעצמם שהילדים שלהם יקבלו חינוך ראוי.

הדברים הגיעו לידי כך, שהיום 22% ממימון מערכת החינוך נעשה על ידי ההורים באופן ישיר. מחקר ה-OECD הראה שבארצות המפותחות עומד המימון הפרטי של החינוך על 16.5% בממוצע ובמדינות האיחוד האירופי הממוצע נמוך אף יותר ועומד על 10.9%. מחקר אחר משנת 2007 הצביע על כך שבניגוד למדינות ה-OECD, שם תשלומי הורים לבתי ספר ציבוריים משמשים רק לפעילות שאיננה לימודית, בישראל הם משמשים גם למטרות לימודיות.

עקרונית, לפי החוק הישראלי, דבר זה אסור. ההורים אינם מורשים לקנות שיעורים נוספים לילדיהם בתוך המסגרת הבית-ספרית, אלא רק לימודי העשרה לאחר שעות הלימודים וללא מעורבות בית הספר. אולם הוראות החוק המסועפות, שאינן תמיד ברורות, לא נאכפות גם כשמדובר במקרים האסורים באופן מובהק. סקר שערכה לאחרונה אוניברסיטת תל אביב העלה כי כיום בלמעלה ממחצית הרשויות המקומיות נהוגים בבתי הספר הציבוריים מסלולי לימוד ייחודיים בעלי מאפיינים פרטיים, שהכניסה אליהם היא לאחר הליך מיון ו/או מלווה בדרישות כספיות.

פרקטיקה פסולה זו יוצרת בפועל שתי מערכות חינוך במסגרת החינוך הציבורי: בית ספר לעשירים בתוך בית ספר לעניים. היא מקבעת את הריבוד החברתי-כלכלי הקיים, במקום להיאבק בו ולהעניק לכל ילד הזדמנות שווה לחינוך ולהתפתחות. ברור גם שכאשר ילדים רכים בשנים נאלצים לעבור הליך מיון וסינון הקובע מי מהם "ראוי" ו"מתאים" למסלול מיוחד ונחשק, הדבר עלול לגרום להשפלתם ולפגיעה בתחושת הערך העצמי שלהם כבני אדם.

תהליכי ההפרטה המתרבים במערכת החינוך בישראל, כמו גם במערכות הבריאות והרווחה, מאיימים על הבסיס המוסרי של החברה בישראל, שתמיד האמינה בשוויון הזדמנויות לכל ילד, ללא קשר ליכולתם הכספית של הוריו. כיום גם ברור שהפרת הזכות לשוויון בחינוך של כלל ילדי ישראל והדרדור המסוכן של החינוך הציבורי מעמיקים באופן ישיר את הפערים החברתיים. לכן המחאה החברתית שהחלה במאהלים ובהפגנות בקיץ הזה כללה קריאה ברורה לממשלה לפעול במהירות כדי לעצור את הסחף ולספק חינוך טוב הרבה יותר לילדינו. הדבר דורש השקעה תקציבית משמעותית במערכת החינוך כמו גם אכיפה אפקטיבית של החוקים הקיימים האוסרים על מימון יתר של ההורים.

חינוך הוא המפתח להצלחה ולהתקדמות אישית ולאומית, והיום יותר מתמיד נראה כי הציבור בישראל מבין זאת, ולא יניח להוריד את הנושא ממרכז תשומת הלב בשנים הבאות. אם ממשלת נתניהו מבקשת לקדם ברצינות צדק חברתי ולהציל את החינוך הציבורי בישראל, היא צריכה להיות מוכנה להוסיף תקציבים נרחבים למערכת החינוך, גם אם בהדרגה. רק כך ניתן יהיה להציע חינוך ראוי לכל ילד, להילחם בהפרטה ובפגיעה בזכותם של הילדים לשוויון בחינוך, ולהבטיח את סיכויינו בשוק הגלובלי.

 

המאמר פורסם באתר העוקץ בתאריך 3.10.11

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לחינוך

סגור לתגובות.