מאות אלפים יצאו לרחובות, אך למרבה האכזבה השינוי המיוחל מתבטא עדיין רק ברטוריקה
נטע זיו וגיל גן מור
לצד התנערות מהאחריות ל"שיטה" שהובילה ליצירת משבר הדיור, שעיקרה התייחסות לדיור כמוצר צריכה ולא כזכות, ראינו גם את תחילתו של שיח חדש וביקורתי יותר כלפי המדיניות הקיימת והתווית כיוונים רצויים לשינוי. אולם בקריאה מעמיקה התאכזבנו לגלות כי הקול קול יעקב, אך הידיים ידי עשו.
החזון מדבר בשפת מושגי היסוד של השיח החברתי, אך ההמלצות נטועות עמוק בשיח השוקי מבית היוצר של האוצר והן בבחינת עוד מאותו דבר.
מיליון שקל בשנה אינם בגדר בשורה
בעניין התקציב אין בשורה של ממש: כה מאכזב לגלות שאחרי שנים של קיצוצים עמוקים בתקציבי השיכון, בשורה התחתונה התוספת המתוקצבת בהמלצות עומדת על הסכום הצנוע של 262 מיליון שקל בממוצע לשנה – סכום השקול לסלילת 10 ק"מ של מסילת ברזל. זה לא סכום המהווה בשורה. אך מעבר לכך – הדו"ח ממשיך לדבר על דיור כ"צורך", שניתן בעיקרו כתמורה או כפרס על התנהגות "נורמטיבית", ולא על זכות של כל תושב. זו תפיסה של צדקה ולא צדק; זו גם אינה התפיסה שבקעה מגרונם של מאות אלפי מפגינים.
גם שינוי השיח המדגיש את הצורך בהתמקדות בערים, בחיזוק העירוניות, ביצירת שכונות לאוכלוסיה מגוונת ובדיור בהישג יד – המבורך לכשעצמו – לא מצא את דרכו בסופו של דבר לשדרה המרכזית של המלצות הוועדה, אלא נותר במקום משני וישומו חלקי ביותר. עיקרי ההמלצות ממשיכות את הקו הקיים של עידוד השוק כמנגנון העיקרי למציאת פתרונות דיור, וזאת באמצעות מתן הטבות ליזמים, עקיפת הליכי תכנון אחראיים והיעדר התייחסות למגוון הצרכים של קבוצות האוכלוסייה השונות ורצונותיהן להשתתף בעיצוב המרחב בו הן חיות.
קשה לדבר על חיזוק הערים, כאשר בד בבד הוועדה רואה בזירוז הקמת מתחמי ענק על קרקעות מדינה, שרובן מחוץ לערים או בשולי הערים, אמצעי מרכזי לבעיית היצע הדיור. חלקם אף אמורים להיות מוקמים בהתבססות על חוק ועדות הדיור הלאומיות (הוד"לים), העוקף הליכי תכנון סדירים ומקשה מאוד על השתתפות הציבור ונציגי הרשות המקומית בהליכים.
קשה לדבר על חזון עירוני כאשר אין הוראות מחייבות (לפחות לא בשנים הקרובות) לדיור מוזל למעוטי הכנסה גם בפרויקטים הנבנים על קרקע פרטית בעיר או במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית. קשה לדבר על חזון עירוני כאשר אין בהמלצות דיור מתאים גם לבעלי הכנסות נמוכות מאוד הממתינים לדיור ציבורי וכשנושא התחבורה הציבורית מטופל בהערות כלליות ולא מחייבות.
קשה לדבר על חזון עירוני בפריפריה, כאשר החידוש והחיזוק הנדרש שם מחייב השקעה תקציבית ולא יכול להתבסס על תמריצים שוקיים. הוועדה גם אינה מבקרת את המדיניות הקיימת הדוגלת בהקמת ישובים סגורים לאוכלוסיה אמידה המפעילה ועדות קבלה – מדיניות שמחלישה את הערים הקיימות, ואין לוועדה אמירה ברורה ומחייבת לגבי שינוי גבולות השיפוט בין ערי הפריפריה למועצות האזוריות שמגלמים אי צדק משווע.
תוספת 12% לתקציב הסיוע בשכ"ד הוא לעג לרש
ועדת טרכטנברג דיברה יפה על שיקום המינהל הציבורי ולקיחת אחריות רבה יותר של המדינה על תחום הדיור. כוחות השוק אינם עומדים באתגרים, קבעה הוועדה. אלא שמילים לחוד והמלצות לחוד – את הדיור הציבורי מציעה הוועדה להקפיא, בפועל להביא לקבורתו, ושולחת משפחות החיות במצוקה כלכלית קשה למצוא פתרון בשוק בלי המלצה לפיקוח על תנאי השכירות ומחירי השכירות. התוספת של 12% לתקציב הסיוע בשכר הדירה הוא לעג לרש, שעה שגובה הסיוע נחתך בחצי בשנת 2002 ומאז נשחק בכ-30%.
הוועדה אינה מתייחסת כלל לתפקידי המדינה בתחום המשכנתאות, לרבות סיוע למי שמתקשה לקבל משכנתא, שהתנאים לקבלתה הוקשחו בשנים האחרונות. את משאב הקרקע המדינה מציעה להמשיך ולהפריט. למרבה האירוניה – רוב הפתרונות של הוועדה למצוקת הדיור, שנוצרה עקב מחדלי הממשלה, מתבססים על קרקעות מדינה פנויות, אך אם נמשיך להפריט – מה נעשה במשבר הבא?
גם לגבי האוכלוסייה הערבית אין בשורה. הוועדה השתמשה בכינוי הלא מכבד אוכלוסיה "לא יהודית", ונצמדה לפתרונות העבר ללא כל פתרון מחייב למצוקות – מחסור בקרקעות לבנייה, אפליה בתכנון שגוררת בנייה ללא היתר וצרכים אקוטיים כמו הכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב והסדרתם התכנונית.
60 מומחים שעבדו עמנו בהתנדבות מלאה בצוות דיור, תחבורה, תכנון וקרקעות המלווה מזה שבועות את המוחים גיבשו דו"ח מקיף, המצביע על הדרכים בהן ניתן להשיג צדק מרחבי כתנאי לצדק חברתי. המאבק החברתי החל בגלל מצוקת הדיור, שהוציא מאות אלפים לרחובות. הייתה לוועדת טרכטנברג הזדמנות חסרת תקדים להוביל לשינוי מהותי ואמיתי, אך למרבה האכזבה, השינוי המיוחל מתבטא עדיין רק ברטוריקה, וההחלטות ממשיכות בעיקרן את המדיניות שהובילה אותנו עד הלום.
הכותבים הם חברי צוות דיור, תחבורה, תכנון וקרקעות המייעץ למובילי המחאה
המאמר פורסם במקור בכלכליסט ב-12.12.11
