הרב בני פרל
מהומה קטנה התעוררה לא מכבר, כאשר גילו שבספרי הלימוד בערבית מוזכר מה שקרוי: ה"נכבה".
הבעיה אינה הזכרת הנכבה בספרי הלימוד בערבית, אלא אי הזכרתה בספרי הלימוד בעברית. מערכת החינוך מכוונת את הדור הבא לחירשות ועיוורון. הנכבה צריכה להילמד ולו מהטעם הפשוט כל כך: חמישית מאזרחי המדינה רואים את אירועי תש"ח כ"נכבה". זו נקודת המבט שלהם, והיא חשובה דווקא לנו. אפשר להתעלם, להאשים, ואפילו לנסות למחוק. אך אי אפשר לומר לאדם איזה סיפור לספר.
ביום העצמאות אני שמח, הולך לבית הכנסת ואומר את תפילת הלל. לעיתים מכין סעודה נאה לבני משפחתי, צופה בחידון התנ"ך ובטקס פרסי ישראל. כמי שרואה את עצמו כבעל חלום עתיק ביותר, חלום של שיבה לציון, וכמי שהוריו נצלו מהשמדה, יום העצמאות הוא יום מאושר. אלא שחייבים להכיר בכך שיש מי שנפגע מהקמת המדינה, כך הוא רואה זאת ובעובדה זו כדאי להכיר.
למעשה, הכרה זו היא אולי הבסיס החסר כל כך. אנו מרבים להג על שלום ודו קיום. הערבים אזרחי מדינת ישראל לא יוכלו להבין את היהודים כל עוד החירשות תאפיין את היחסים בנינו. קשה מאוד לצפות ממי שמשפחתו גורשה לחוש את השמחה שלי ביום העצמאות, אולם ניתן לבקש ממנו להשמיע את הסיפור שלו, אפשר לבקש ממנו להקשיב לסיפור שלנו, ומוכרחים להקשיב בשקט. בעיקר בשקט.
הטרגדיה הבלתי פתורה של יחסי היהודים והערבים מונחת על בסיס החירשות והעיוורון. משם צומח חוסר האימון, הניכור והעוינות. לא מדובר בהכרה בנרטיב, מדובר במובן הפשוט יותר של הקשבה לסיפור. הקשבה שמאפשרת הפניית מבט לא אלים, מבט שתוכנו הוא תמימות.
האדם הוא סך כל זיכרונותיו. כאשר אנו בוחרים להתעלם מזיכרון של אדם, אנו מאפשרים מחיקה של נוכחות. בחלומות הראשונים של מנהיגי הציונות לא נכחו ערביי ישראל כדבר שלכתחילה.
מדינת ישראל העדיפה לראות את תושביה הערבים כנוכחים שאינם, שהלא משמעותו של קיום הוא בתביעה שלו כלפי. דבר המתקיים ללא שום תביעה, הופך לאובייקט, לחפץ. לחפץ אין זיכרונות, סיפורים ולא כל תביעה. הפרויקט הישראלי של השכחת סיפורי הצער מאפשר דרך נוחה יותר להעלמה של הערבים אזרחי המדינה, אלו שבאופן מובהק יותר עשויים לחדור לתוך הזהות הציונית בתביעות מערערות.
באופן מובהק, כך נהגה גם מקצת האליטה הערבית ביחס לנוכחות היהודית ציונית. ההתעלמות מסיפור העם היהודי בכללו ומהשואה בפרט (במקרים קיצוניים הכחשת שואה), נתפסה כניסיון להסיר את ההצדקה להקמתה של מדינת ישראל. מבט עמוק יותר יגלה שזו הייתה הדרך הנוחה "להעלים" את היהודי ציוני, לשמוט את האפשרות של נכחותו כסובייקט, וכדבר בר קיימא.
שני עמים מדממים עצמם יום ולילה. הפתרון, אם הוא קיים, אינו קרוב. אולי אפשר, ואולי כדאי, לצעוד צעד ראשון. צעד של התבוננות במי שעומד מולי. לא הסכמה, לא הזדהות, וגם לא שיפוט, רק תמימות. האסון העצום שיגרם כביכול לילדי ישראל אם ישמעו שיש מי שנגרם לו סבל, קטן מהאסון שנגרם בשל האטימות.
הטיפול באטימות ובאדישות הוא האתגר הגדול של מערכת החינוך. מלינים רבים יש על מערכת החינוך בטענה שמערכת זו אינה מלמדת ציונות וערכים. באופן פרדוכסלי, דווקא ההתבוננות מנקודות מבט רבות יכולה להועיל. הציונות, כפי שהיא מוצגת היום במערכת החינוך, היא אוסף של טרחנות ארכאית ואמירות נבובות. כדי ללמוד באמת, יש צורך בערעור, בשאלה, בתהייה ואפילו בקונפליקט, המדע, טוענים הוגים כמו פופר וחבריו, מתפתח רק על ידי היכולת להפריך.
ברור שילד בכיתה גימל לא אמור להתמודד עם שאלות אלו, אך רצוי שבגרסתא דינקותא שלו יהא מעט אמת, מן תיאור מציאות שיאפשר בתקופה מאוחרת יותר, דיון הגון.
הגינות מתקיימת במקום שבו הזולת לא נמחק מהוויתו. צריך להודות שגם לי קשה עם האופן שבו מתארים הפלסטינאים את מה שהם מכנים "נכבה", אמנם יש שם סיפורי סבל, אך גם אגדות של הבל ולטעמי אפילו קצת רשעות ושקר. לכן יש לחשוף את הסיפור הבסיסי ולהפוך אותו לשאלה. שאלה זו לא אמורה לערער על זכותנו על הארץ אלא לפתוח מרחב חדש של הקשבה.
יפה יעשו שרי החינוך אם יביאו לכך שבמגזר היהודי ילמדו על הסיפור של השכן. לא משטמה כלפי המדינה תצמח כאן גם לא ערעור על קיומה, אנו נספר גם את הסיפור הציוני והיהודי, הוא מרתק ומופלא, אך אסור לו שיהא חרש.
כשם שכל אזרח, יהא זה ערבי או יהודי, חייב ללמוד על תולדות היהודים, על החלומות שלהם, הכישלונות, והמצוקות, כך צריך כל אזרח ללמוד על כל אזרח. כך בונים חברה שיש בה תקווה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן, בתל אביב, חבר הנהלה באגודה לזכויות האזרח בישראל, ותלמיד במחלקה לפרשנות באוניברסיטת בר אילן.
המאמר פורסם באתר ynet ב-11.5.08
